חד אבחנה : להיות שייך – סיפורו של אברהם (אברשה) בורשטין על זהות, זיכרון ושייכות 21/04/2025

להיות שייך – סיפורו של אברהם (אברשה) בורשטין על זהות, זיכרון ושייכות

במסגרת תוכניתנו "ובחרת בחיים" אירחנו יום שני, כ"ג בניסן ה'תשפ"ה, 21 באפריל 2025, לציון יום השואה ו-80 שנה למיגור המשטר הנאצי, את אברהם (אברשה) בורשטין בסיפורו "להיות שייך" – סיפור על זהות, זיכרון ושייכות.

ודנו בשאלה: מה קורה כשאדם מחפש את עצמו – ולא מוצא מילים בעבר, רק שתיקה? האם אפשר לבנות שייכות מתוך שבר?

"להיות שייך" הוא לא רק שם של ספר. זו מהות. זה סיפור חיים נדיר בכנותו, בכאבו ובתעוזתו, של אברהם (אברשה) בורשטין – בן יחיד להורים ניצולי שואה, קצין בכיר בצה"ל, איש הייטק מצליח, ישראלי מן השורה, שצמח על קרקע שקטה מדי.

שקטה לא מהשלמה – אלא משתיקה. שתיקה שנפרשה על פני ילדות שלמה. בבית שבו גדל, לא דיברו. לא על מה שהיה שם, לא על מי שהיה שם, לא על הילדים שנרצחו, לא על הקהילות שנכחדו, לא על מה שנשאר מאחור. רק שתיקה. והוא – כמו רבים מבני דורו – למד לשתוק יחד איתם.

אבל עם השנים, השאלות שלא נשאלו התחילו לצוף. ולאחר מות הוריו, כשהיה כבר בגיל שבו ילדים הופכים בעצמם להורים ולסבים – הוא יצא למסע. לא מסע תיירותי ולא מחקר אקדמי, אלא מסע זהות. מסע של בירור, של חיפוש, של תיקון.

הוא גילה כי אביו היה נשוי להינדה, ואב לשלושה ילדים – בתיה, דוד ולייב – שנרצחו באכזריות. הוא מצא את עדות אמו במשפטי מיידנק, מול "בריגיטה האדומה". הוא ביקר באושוויץ, בלודז', בגטו, במחנות – ובעיקר, בנפשו. הוא איתר את קברי סבו וסבתו שמעולם לא סומנו – והציב להם מצבה. ואולי החשוב מכול: הוא התחיל לדבר.

"להיות שייך" הוא הרבה יותר מזיכרונות. זה ניסיון כן, עמוק, כן – לנסח מחדש את השאלה: מהי שייכות? האם אנחנו שייכים רק דרך זיכרון? דרך דם? דרך דגל? או שאולי השייכות האמיתית נוצרת דווקא כשאנחנו מוכנים לדעת – באמת – מי אנחנו.

בורשטין מציע לנו תהליך. לא רק של הנצחה, אלא של זהות פעילה. לא עוד אנדרטה שקטה – אלא שיחה חיה. הוא חושף את מה שנשמר בסוד, כדי שלא נוריש את הסוד לדור הבא. הוא מתבונן בילדותו, לא מתוך כעס – אלא מתוך חמלה עמוקה. ומשם – הוא בונה שייכות.

מה שהופך את הסיפור שלו לכל כך רלוונטי, הוא העובדה שהוא מסרב להישאר פרטי. למרות שזה כאב שלו – הוא יודע שזה כאב של כולנו. כולנו נושאים שתיקות. כולנו מרכיבים זהות מתוך חורים. כולנו שואלים: האם מותר לי לחקור את מה שהוריי ביקשו לשכוח?

בורשטין עונה: לא רק שמותר – חובה. כי בלי זיכרון אישי, אין זהות לאומית. ובלי הכרה במה שהיה – אי אפשר באמת להיות שייך. הספר – וגם התוכנית הזו – אינם רק מבט לאחור. הם הזמנה לבנות עתיד. עתיד שבו הדור השני והשלישי לשואה לא ממשיכים את השתיקה, אלא פורצים אותה. שבו אנחנו לא מסתפקים בהיסטוריה כתובה, אלא מחפשים את הסיפור שבתוכנו. "להיות שייך" הוא תזכורת. שייכות אמיתית אינה ניתנת בירושה – היא נבנית. היא נוצרת כשאדם בוחר לדעת. כשהוא שואל שאלות שלא נעים לשאול. כשהוא הופך את השבר למשמעות. תוכנית הרדיו הזו אינה עוד טקס זיכרון. היא מסע. מסע בלב האדם. בלב השתיקה. ובליבו של מי שבחר להפוך את הסיפור האישי שלו – למסר שמאיר דורות שלמים. אברשה בורשטין מצליח לגעת במקום שאין בו מילים – ולהביא משם אור. וזו שליחות של ממש.

למה כדאי להקשיב לאברשה בורשטין

כי סיפורו של אברשה בורשטין הוא מראה – לא רק לדור השני לשואה, אלא לכל אדם שחיפש פעם שורש, שייכות, תשובה.

בורשטין לא רק מדבר על העבר – הוא מביא אותו אל ההווה, באומץ, בבהירות, ובכאב שהפך למשמעות.

הוא מציע גשר – בין הדורות, בין השתיקה לקול, בין שואה לתקומה.

מה מיוחד בתוכנית עם אברשה בורשטין

זו לא עוד תוכנית על השואה – זו תוכנית על הזהות שאנחנו בונים ממנה.

בורשטין מביא קול של בן דור שני, שלא הסתפק בזיכרון, אלא הלך לחפש.

התוצאה – מסע עמוק, נדיר, שמעורר מחשבה על מי אנחנו – ומה אנחנו בוחרים להעביר הלאה.