בס"ד
אליהו עולה בסערה, ועם ישראל יורד בנוחות – עליות, ירידות ומה שביניהן
ההיסטוריה המקראית, ובעיקר דמותו של אליהו הנביא, מציעה מצפן מוסרי ורוחני
לשאלות שאנו מתמודדים איתן גם היום. כשאנו בוחנים את עלייתו של אליהו השמימה מול
ירידות מרצון מארץ ישראל אל חיי נוחות בגלות, אנו מקבלים תמונת מראה – לא רק של
כיוונים גיאוגרפיים, אלא של תודעה ושל שליחות. מאמר זה יעסוק בשאלות העמוקות
שמעלים שני המסלולים ההפוכים האלה: מהי משמעות הראייה של אלישע? מה ההבדל בין
יציאת אליהו מארץ ישראל לכניסת יהושע אליה? כיצד כל זה משתקף במציאות העכשווית של
ישראלים שבוחרים לעזוב את הארץ? וכן בערכים הנומרולוגיים־קבליים של אליהו, אלישע
ויהושע.
הראייה של אלישע – ראיית עומק ולא רק עיניים
הרגע שבו אליהו
נלקח בשערה השמימה מלווה באקט מרגש: אלישע רואה. הוא לא רק נוכח פיזית – אלא צופה
במעמד עליון של רוח, קדושה והעברת שליחות. הפסוק "אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח
מֵאִתָּךְ יְהִי-לְךָ כֵן וְאִם-אַיִן לֹא יִהְיֶה." (מלכים ב' ב', י') מגלה
שהראייה איננה פיזית בלבד. היא ראייה פנימית, הכרה בכך שמתרחש כאן מעבר של הנהגה
ושל נבואה. אלישע מבין שהוא עומד בפני שינוי קיומי – ומקבל על עצמו את השליחות.
לאחר הראייה, הוא לוקח את אדרת רבו ומכה את הירדן – כפעולה שמסמלת קבלה מוחלטת של
האחריות.
אלישע רואה –
ולכן הוא נבחר. שאר הנביאים עומדים "מנגד" – הם אולי נוכחים, אך אינם
רואים. במובן הזה, הראייה היא תנאי להשתתפות בשליחות הרוחנית. בלי לראות – לא תוכל
לפעול. בלי לראות – לא תוכל להנהיג. הראייה של אלישע היא קריאה לכל אחד מאיתנו
לפקוח את העיניים, לא רק החיצוניות – אלא הפנימיות.
כניסת יהושע לעומת יציאת אליהו – אותו שביל, כיוון הפוך
אחד ההבדלים
המרתקים בין יהושע בן נון לאליהו הנביא טמון במיקומם ובכיוונם: שניהם עוברים את
הירדן – אך בכיוונים הפוכים. יהושע עובר מהמדבר אל הארץ, מהמזרח למערב, ופותח את
תהליך ההתנחלות בארץ. אליהו, לעומת זאת, עובר מהארץ אל עבר הירדן – מהמערב למזרח –
ויוצא מהעולם.
המפגש עם הירדן
מסמל שינוי תודעתי. עבור יהושע – זהו גבול שמכניס לעולם המעשה: בניית עם, הנהגה
צבאית, מוסדות, התיישבות. עבור אליהו – זהו גבול שמעביר אותו מעולם המעשה לעולם
הרוח. גם אקט חציית הירדן הוא שונה: יהושע נעזר בארון הברית ובנסים גלויים – כדי
להיכנס. אליהו ואלישע מכים במים באדרת כדי לצאת.
הירדן, אם כן,
אינו רק נהר – אלא שער בין עולמות. יהושע עובר דרכו כדי לממש את ההבטחה של משה.
אליהו עובר אותו כדי לסיים שליחות – ולפתוח אפשרות לשוב בעתיד כ״מבשר הגאולה״.
ירידה מהארץ היום – תודעת נוחות מול שליחות רוחנית
בעוד אליהו עוזב
את הארץ כלפי מעלה – אל הרוח, הקדושה והסוד – הרי שישראלים רבים עוזבים את הארץ
כלפי מטה – אל נוחות כלכלית, אקדמית או מקצועית. אך בניגוד ליציאה הרוחנית של
אליהו, הירידה של ימינו לעיתים נובעת מהתנתקות, ולא מהתעלות.
הגלות, בניגוד
לדימוי הקלאסי של מקום של סבל, הפכה בימינו לא פעם למרחב של נוחות. מי שיורד מהארץ
מוצא לרוב חיים נוחים יותר, שקטים, מסודרים. אך דווקא שם – הסכנה האמיתית: חוסר
שליחות. התרחקות מהמרחב שבו מתקיים המאבק הרוחני הגדול – עם, זהות, עבר, עתיד.
אליהו עלה מהעולם הזה – רק לאחר שעמד לבדו מול נביאי הבעל, נאבק על שמו של ה׳ ונשא
דבר אמת בפני מלכים רשעים. ירידה שאין בה מאבק – היא תנועה רדודה, לא עליונה.
האם אנחנו עולים או רק נוסעים?
בשפתנו העברית,
אין זה מקרה שהמונח לעלייה לארץ הוא "עולה", ולירידה –
"יורד". השפה מספרת את הסיפור. לאן אנחנו נעים? האם הנסיעה שלנו מבטאת
התעלות או התרחקות? האם אנחנו פועלים מתוך שליחות, או מתוך חיפוש נוחות?
וגם הגימטריה מספרת סיפור. המילה "עולה" שווה בגימטריה הקבלית הקטנה 21=3 – מספר של שמחה, של תנועה, של ביטוי
אישי, של יצירה ושל שליחות רוחנית. זהו תדר של צמיחה תודעתית, פתיחות וחיפוש
משמעות. לעומת זאת, המילה "יורד" שווה 13=4 – מספר קרמתי, שמסמל מאבק מתמשך עם
מגבלות המציאות, תחושת כובד, ולעיתים גם תקיעות והתשה. אדם ש"יורד" – לא
רק משנה מקום גיאוגרפי, אלא נמשך לאנרגיה של הסתפקות, של בריחה, של ניסיון לשלוט
במציאות החיצונית במקום לצמוח מבפנים. זה ההבדל בין תנועה כלפי מעלה – לבין נסיגה
פנימית במסווה של נוחות.
אליהו לא עלה כי לא היה לו טוב. הוא עלה כי מילא את שליחותו עד תום. הוא
נשאר נאמן – גם כשזה היה קשה, גם כשעמד לבד. האם גם אנחנו מסוגלים לראות – כמו
אלישע? האם גם אנחנו מוכנים לחצות את הירדן – לא כי נעים בצד השני, אלא כי שם מחכה
לנו שליחות?
ירידה מהארץ
יכולה להיות בריחה. היא יכולה להיות גם שלב זמני במסע. אבל כשהיא הופכת
לאידיאולוגיה של נוחות, ניתוק ואדישות – היא ההיפך מעליית אליהו.
אליהו – מבשר הגאולה וסמל לדורות
לאחר עלייתו
לשמים, אליהו לא נעלם מהתודעה היהודית. להפך – הוא הופך לדמות שמחברת בין שמים
וארץ, בין העבר לעתיד, ובין ההבטחה לגאולה. על פי המסורת, אליהו הוא זה שיבשר על
בואו של משיח בן דוד. הוא ישוב להופיע בעולם הזה כשליח ה׳, להחזיר לב אבות על בנים
ולב בנים על אבותם – ולבשר שהגיע זמן הגאולה.
בליל הסדר, אנו
מוזגים כוס חמישית – "כוסו של אליהו הנביא" – כסמל לציפייה שיגיע ויבשר
על הגאולה. הכוס נותרת מלאה אך לא שתויה, כעדות חיה לתקווה עתידית. בטקס ברית
המילה, אנו מציבים "כיסא של אליהו" – מתוך אמונה שהוא נוכח בכל ברית,
כעד להמשכיותו של עם ישראל ולבריתו עם אלוהיו.
אליהו איננו רק
נביא מן העבר. הוא דמות נוכחת, מחנכת, מבשרת, צופה. הוא דמות שתובעת מאיתנו לא רק
לזכור את העבר – אלא לפעול להגשמת העתיד. לראות, כמו אלישע. ללכת, כמו יהושע.
ולצפות, כמו עם שמחכה לאליהו.
הקשר לנומרולוגיה הקבלית
במבט
נומרולוגי־קבלי, דמותו של אליהו הנביא נושאת משמעות עמוקה ביותר. שמו
"אליהו" בגימטריה קבלית קטנה שווה ל 7=16 – מספר קרמתי שמעיד על אתגרים, בדידות והתמודדות עם עומקים פנימיים. המספר 7
בנומרולוגיה הקבלית מייצג חיפוש אמת, שליחות רוחנית, חיבור לעולמות עליונים, אך גם
בדיקה קפדנית של הנשמה והתמודדות עם סבל ותיקון עמוק. אליהו אכן פעל מתוך תחושת
שליחות מוחלטת, הרבה פעמים בבדידות, מול מלכים ונביאי שקר. הוא לא חיפש לרַצות –
אלא לחשוף את האמת, גם במחיר אישי כבד. המהות שלו מזכירה לכל אדם שנושא בתוכו את
המספר הקרמתי הזה – שהייעוד הוא תובעני, אך מלא באור כשהולכים בו באומץ.
מנגד, שמו של
אלישע שווה ל־
6=15 – מספר שמייצג הרמוניה, נתינה,
חמלה ושליחות של ריפוי. אלישע, כתלמידו של אליהו, משלים אותו: בעוד אליהו פועל
בקנאות ובסערה, אלישע פועל מתוך חמלה, רוך והשפעה מאוזנת. 6 הוא מספר של איזון
ביתי, טיפולי, רגשי – ומתוך כך, אלישע מצליח להתחבר לעם ולפעול מתוך אהבה ותיקון.
השילוב ביניהם – 7 ו־6 – מבטא את הציר שבין קנאות לאמת לבין אהבה ומרפא. כל אחד
מהם נדרש לעם בזמנו, ויחד הם יוצרים שלמות נבואית מלאה.
ומעניין לציין גם
את המשמעות הנומרולוגית של שמו של יהושע – 4=22, מספר מסטר שמציין שליחות לאומית גבוהה,
חזון, והובלה של תהליך גדול בעל משמעות היסטורית. 22 הוא מספר של בנייה ותיקון
קולקטיבי, והוא מצביע על כך שיהושע נבחר לא רק להנהיג – אלא להנחיל חזון שמקשר בין
שמים וארץ, בין נבואה להתיישבות, ובין רוח למעשה. הוא מגשים את ההבטחה של משה –
ומביא אותה לקרקע המציאות.
סיכום – בין עלייה להיעלמות
המפגש עם דמותו
של אליהו מחדד שאלות נוקבות על חיינו כאן ועכשיו. על מהות הראייה, על כיוון
ההליכה, על נוחות מול שליחות. אלישע זכה לראות – ולכן קיבל את הרוח. יהושע עבר את
הירדן – כדי לבנות. אליהו עלה – כדי לפתוח שער חדש. וכל אחד מאתנו נדרש לשאול: לאן
אני הולך? האם אני מתעלה – או רק נודד?
החיים בארץ אינם
תמיד קלים. אך הם מקום של תיקון, של מאבק, של תקווה. העלייה אל הרוח לא מתבצעת דרך
נמל תעופה – אלא דרך חיבור פנימי למקום, לשליחות, ולעצמך.
וכשנראה – באמת
נראה – נוכל גם ללכת בדרכו של אליהו. לא לעזוב – אלא לעלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה