יום שני, 1 בדצמבר 2025

סאן יעקובוב: השמש שנעלמה מוקדם מדי 01/12/2025

 בס"ד

סאן יעקובוב: השמש שנעלמה מוקדם מדי



במסגרת תוכניתנו "חַלּוֹן לְחוֹלוֹן- מִסְפָּרִים גְּבוּרָה", ביום שבו השכול נוגע כמעט בכל בית בישראל, אנו מארחים היום, יום שני, י"א בכסלו ה'תשפ"ו, 01 בדצמבר 2025 את שרה לוי, אם שכולה, המספרת את סיפורו של בנה, סאן אמנון יעקובוב.

סיפורו של סאן יעקובוב – השמש שנעלמה מוקדם מדי הוא לא רק סיפור על אובדן, אלא סיפור על אור גדול, על לב פתוח, ועל בחירה יומיומית באהבת אדם. בתכנית הקרובה נביא את דמותו המלאה: ילד של שמחה, צעיר של נתינה ואדם שכל חייו היו אהבה אחת גדולה וחיבוק רחב לסביבה. נשמע את קולה של אמו, נרגיש את עוצמתו של הלב שהאיר משפחות שלמות וחברים רבים, ונבין עד כמה גדול היה האור הזה. זו הזמנה לעצור רגע, להקשיב, לכבד את חייו, ולהמשיך ממנו הלאה במסע של זיכרון, כאב ותקווה. בואו להיות איתנו, לחלוק כבוד, לשמוע, להתרגש ולזכור יחד כל אחד בדרכו.

בשיחה על: כיצד שמחת החיים, הנתינה והעוצמה של סאן הי״ד יכולות ללמד אותנו על אחריות, על משמעות החיים ועל הדרך שבה אנו כחברה מתייחסים לאדם היחיד?

 

סאן אמנון יעקובוב הי״ד נולד ב־21 ביוני, היום שבו השמש נמצאת בשיאה ונשארת זמן רב יותר מעל האופק. היום הזה, שברוב לוחות השנה מסמל אור, חום ושיא האנרגיה, הפך עבור משפחתו גם לסמל אישי: הרגע שבו נכנס לחייהם ילד שהוא שמש אנושית. עוד לפני לידתו הוריו חלמו עליו, וכשהגיח לאוויר העולם הרגישו שהלב שלהם מתרחב ושהבית התמלא באור חדש, כמעט מוחשי.

 

הוא גדל בחולון, בבית חם ואוהב, לצד משפחה קרובה וחברים רבים. מגיל צעיר אפשר היה לראות עליו שהוא אחר: רגיש, חומל, חד, חדור רצון לחיות ולחוות. הוא היה זה שנכנס לחדר והאווירה משתנה, כאילו מישהו פתח חלון והכניס עוד קצת אור. לא הייתה בו אדישות; הוא ראה אנשים. הבחין במי שעומד בצד, בחבר השקט, בזה שנעלם בתוך הרעש. סאן ניגש, מחייך, פותח בשיחה, זורק בדיחה או משפט חם והופך זרות לקרבה.

 

 

הוא אהב לבלות, לצאת, לנסוע, לפגוש אנשים ולהרחיב את המעגלים שלו. חלם בגדול ורצה להצליח באמת, לא רק במובן החומרי, אלא גם במובן האנושי: להשפיע, להיות משמעותי, להיות אדם שאפשר לסמוך עליו. סביבו התגבש מעגל חברים שידע שהוא שם בשבילו, בכל שעה, בכל מצב. בבית היה בן מסור, אח אוהב ודוד נערץ, שתמיד מצא זמן להגיח עם חיוך, מתנה קטנה, חיבוק גדול או מילה טובה.

 

בליל השביעי באוקטובר יצא למסיבת נובה כדי לחגוג את החיים. עבורו, מסיבה לא הייתה רק מוזיקה וריקודים, אלא עוד הזדמנות לפגוש אנשים, לצבור חוויות ולחיות את הרגע. בשלב מסוים, כשהמציאות התהפכה, הספיק לשלוח לאמו הודעה קצרה שהוא בדרך הביתה. זו הייתה שורת החיים האחרונה ממכשירו. בדרכו הביתה פגש שוטרים שהורו לו לבצע פרסה ולהגיע למיגונית בכניסה לקיבוץ עלומים. מתוך אמון, ומתוך רצון למצוא מקום בטוח, נסע לשם.

 

במיגונית, שהייתה אמורה להיות מרחב מוגן, נזרקו רימונים. הוא נפצע מרסיסים, אך הצליח לצאת החוצה. ברגע יציאתו מהמיגונית נורה בבטנו מטווח קצר. על אף הכאב הנורא התיישב, קשר את הג׳קט סביבו כניסיון לעצור את הדימום, קם וצעד עוד כמה מטרים בחיפוש אחר עזרה. שם נורה שוב, הפעם ברגליו, ונפל. שלוש שעות ארוכות שכב פצוע, מודע, קורא לעזרה, מסמן, מקווה שמישהו יעצור. אף אחד לא עצר, והוא נפטר מפצעיו כשהוא מופקר לבדו בשטח.

 

בימים שלאחר מכן משפחתו חיפשה אותו ללא הפסקה. כל צליל, כל שמועה, כל פיסת מידע קטן הפכו לעוגן של תקווה. רק לאחר ארבעה ימים הגיעה הבשורה הקשה שנרצח. מאז, חייו ומותו הפכו לסיפור שמבקש להישמע.

 

אבל הסיפור של סאן הוא לא רק סיפור על איך נפטר, אלא בעיקר סיפור על איך חי. על הדרך שבה פגש אנשים, על הנדיבות הטבעית שלו, על היכולת לשים את האחר לפני עצמו. הוא מייצג בחירה יומיומית באור: לבחור בצחוק במקום בציניות, בחיבור במקום בריחוק, באהבה במקום בשוויון נפש.

 

עבור משפחתו וחבריו, סאן יישאר תמיד השמש שנעלמה מוקדם מדי, אבל גם מקור חום שנשאר בלב. הם מספרים שבכל פעם שמזכירים את שמו, עולות בראשם לא רק התמונות מהיום הנורא, אלא אינספור רגעים קטנים של טוב: נסיעות, שיחות לילה, בדיחות פרטיות, שיתופים מהלב. בתוך הכאב הגדול הם מחזיקים באמונה שהאור שהביא לעולם לא נעלם, אלא ממשיך לעבור דרכם – בכל בחירה לעשות טוב, בכל רגע של רגישות, בכל פעם שהם בוחרים לראות אדם אחר כמו שהוא. כך הופך סיפורו של סאן, למרות לכתו, למצפן חי.

 

עבור מי ששומעים את סיפורו לראשונה, מפגש עם דמותו של סאן הוא הזמנה לשאול שאלות על עצמנו כחברה: איך אנחנו שומרים על צעירים שיוצאים לחגוג, מה האחריות שלנו זה לזה בזמן חירום, ומה אנחנו עושים כשאנחנו נתקלים בכאב של אחרים. סיפור חייו ונפילתו מציפים את הצורך במבט עמוק יותר על ערך חיי אדם אחד ועל החובה המוסרית לא להותיר פצוע לבד. הוא מזכיר לנו שכל שם, כל פנים, כל חיוך שנגדע – הם עולם ומלואו. לבחור לזכור את סאן פירושו להפוך את האור שהיה בו לפעולה יומיומית של רגישות, ערבות הדדית ואהבת אדם, אמונה ואחריות.

 

מה חשיבותה של התוכנית היום

התוכנית מעניקה מקום לאמת אנושית חדה וכואבת, לכאב שלא תמיד נשמע עד הסוף, ולדמות נדירה של אור ונדיבות. היא מזמינה אותנו לעצור את הרעש, להקשיב לעומק, ולראות מאחורי השם והכותרת אדם מלא חיים, חלומות וקשרים. דרך סיפורו של סאן אנו נוגעים בשאלות של אחריות ציבורית, יחס לצעירים, אמון במערכות, וכבוד לחיי אדם אחד שאסור שיטבע בתוך סטטיסטיקה. זו תוכנית שמבקשת להחזיר את הערך הפשוט של לראות את האדם, להרגיש את הסיפור שלו, ולהבין שהבחירות שלנו כחברה נמדדות גם ביחס לחלש, לפצוע ולמי שנשאר מאחור.

 

למה כדאי לשים את כל הדברים שיש לנו בצד ולבוא להקשיב לתוכנית על סאן אמנון יעקובוב הי״ד

כדי לפגוש אמת שלא משאירה את הלב אדיש. כדי לכבד את חייו של צעיר שחלם, אהב וחי בעוצמה, ונגדע באכזריות. כדי לשמוע את קולה של משפחה שמבקשת שלא לשתוק, לשמוע איך הם מספרים על הילד שהיה להם לפני שהוא הפך לכותרת. זו הזדמנות נדירה לעצור את השגרה, להניח בצד את הרעש הדיגיטלי, ולהתחבר מחדש לערכים של אנושיות, אחריות, נתינה ואהבת אדם. מי שמגיע לתוכנית הזו יוצא ממנה עם מחשבה אחרת על החיים כאן, על היחס שלנו זה לזה, ועל מקומו של האור בתוך כל החושך.

מה מיוחד בתוכנית על סאן אמנון יעקובוב הי״ד

היא אינה מדברת רק על מוות, אלא בראש ובראשונה על חיים. על ילד שהפך לשמש של משפחה וקהילה. על חלומות גדולים, על לב רחב, על נתינה ללא תנאי. התוכנית מביאה את קולות הקרובים אליו, את האמת שהכירו עוד לפני שהמדינה סיפקה תשובות, ואת המבט האנושי הפשוט – לראות את סאן לא ככותרת, אלא כאדם שלם. זהו מפגש אינטימי עם עולמו, עם הזיכרונות, עם הצחוק ועם האהבה שהשאיר אחריו. זו תוכנית שמאירה את זכרו, ומזמינה אותנו להחזיק באור הזה יחד, כל אחד בדרכו.

 

 


להאזנה לשעה הראשונה לחץ כאן

להאזנה  לשעה השנייה לחץ כאן

 

השירים שהושמעו בתוכנית:

שני ילדים בעולם - נתן גושן

מילים ולחן: נתן גושן

דוד ד'אור - שמור על העולם

מילים ולחן: דוד ד'אור

יהורם גאון - אמא אמא

מילים: עמוס אטינגר לחן: משה וילנסקי

ישי לוי "מה אברך"

מילים: רחל שפירא לחן: יאיר רוזנבלום

Enrico Macias - adiche Mama

מלים: ג'ק ילן, לחן: ג'ק ילן, לו פולק

שיר עשרת הספירות

מילים: שרון נריה בר-און, לחן וביצוע AI

                         

                           יו"ר ועדת רדיו וחבר הנהלה באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית

                                                       קטלוג העשייה שלי

 


 

 

יום שני, 17 בנובמבר 2025

לוחמים שחוזרים לחיים – עם ד"ר יגאל גליקסמן 17/11/2025

 בס"ד

לוחמים שחוזרים לחיים – עם ד"ר יגאל גליקסמן



במסגרת תוכניתנו "מדברים רדיו" אירחנו ביום שני כ"ו  בחשוון ה'תשפ"ו, 17 בנובמבר 2025 את הפסיכותרפיסט ד"ר יגאל גליקסמן, לשיחה על הלומי הקרב ועל המצב העגום של המילואימניקים בישראל.

על טיפולים חדשניים שמחזירים שליטה ותקווה, ועל אחריות חברתית שלא יכולה עוד לחכות. זו לא שיחה על מלחמה – זו שיחה על חיים. כי מי ששמר עלינו, הגיע הזמן שנשמור עליו.

 

בשיחה על: איך קרה שבמדינה שמוקירה את לוחמיה, דווקא המילואימניקים – אלה שחוזרים שוב ושוב לשדה הקרב – נשארים מאחור ללא טיפול מערכתי, נגיש ורחב היקף?

 

יש רגעים שבהם הלב מבין לפני השכל שהמלחמה לא נגמרה. אתה חוזר הביתה, כולם אומרים "כל הכבוד", אבל הגוף שלך ממשיך לסרוק את הרחוב, האוזניים דרוכות, והלב – לא באמת נח. התוכנית הקרובה שלנו תיגע בדיוק במקום הזה – המקום שבו הלוחם חוזר מהחזית, אבל הדרך האמיתית הביתה רק מתחילה.

עם ד״ר יגאל גליקסמן נצלול אל מסע הריפוי של הלומי הקרב, אל השפה החדשה שהגוף צריך ללמוד כדי להאמין שוב בביטחון, אל הנשימה שחוזרת, צעד אחר צעד, בלי כפייה ובלי פחד.

 

זה לא סיפור על מלחמה. זה סיפור על חיים שחוזרים. על האפשרות לשבת שוב בארוחת ערב, לשמוע צחוק ולא לקפוץ, להרגיש בבית – גם בתוך עצמך.

אם יש לך חבר, אח, או בן משפחה שחזר, או אם אתה בעצמך מחפש רגע של הבנה – אל תפספס את התוכנית הזו. לפעמים ריפוי מתחיל מהאזנה אחת אמיתית.

 

מי שנכנס לקליניקה אחרי מלחמה נושא עליו שני סיפורים: את זה שהוא יודע לספר, ואת זה שהגוף מספר בשקט. הסיפור המדובר מסודר לעיתים היטב – תאריכים, שמות, צמתים.

 

הסיפור השני מתגלה כששום דבר לא קורה כביכול: טריקה רחוקה שהופכת דופק למרוץ, אור פלורצנט שמקשיח שכמות, שתיקה בבית שהופכת לאי-נוחות בלתי נסבלת. ד"ר יגאל גליקסמן בוחר לפתוח דווקא שם, במקום שבו הגוף מדבר לפני המילים. הוא מחבר את האדם למכשור שמראה בזמן אמת את הנשימה, הדופק, מתח השרירים ודפוסי הפעילות המוחית; לא כדי "לבדוק" אותו, אלא כדי לשקף לו את האמת הפשוטה: הגוף לא נגדו, הגוף בעדו, הגוף נשאר על המשמר כי אף אחד בפנים עוד לא הודיע לו שהקרב הסתיים.

 

בפגישה הראשונה לא קורה "קסם". קורה זיהוי. אדם רואה על המסך כיצד ברגע זעיר של רעש במסדרון הנשימה נעצרת חצי שנייה מוקדם מדי, וכיצד קו הדופק משנה קצב כמו שומר שמרים ראש. הזיהוי הזה מרכך אשמה עתיקה; הוא מסביר למה החדר מדרגות מרגיש כמו מנהרה, ולמה ארוחת חג נגמרת עשר דקות אחרי תחילתה בלי סיבה נראית לעין. שם מתחיל תהליך שאינו מבקש מהאדם להפסיק לפחד, אלא להכיר בפחד כתגובה שנלמדה היטב – ולהציע לגוף שפה חדשה של בטיחות.

 

עם הזמן השיחות משתנות. במקום "למה אני לא מצליח?", מופיעות שאלות אחרות: "איך הגוף שלי יודע שאני בטוח?", "איפה בנשימה שלי מתחיל האי-שקט?", "באיזה רגע במפגש עם הילדים אני יוצא מהחדר בלי לשים לב?" ביופידבק ונוירופידבק אינם "תרגילים" בלבד; הם שיעורי בית של נוכחות. לומדים לשהות עוד שנייה בכיסא בלי שהשכמות יידחפו קדימה, להוביל את האוויר עד הבטן כאילו מסמנים לגוף דרך חזרה, לתת לשקט להיות שקט ולא אזעקה. לפעמים זה נראה מבחוץ כמו כלום – ספל קפה שנשאר חם עד תומו, טיול ערב בלי סריקה של כל חלון – אבל מבפנים זו אדמה חדשה.

 

המשפחות מצטרפות לעיתים למסע. בן זוג שמבין שהשתיקה אינה כעס אלא הצפה, ילד שמזהה מבט שחוזר להתמקד בו באמת, אמא שלוחצת פחות ושואלת יותר. הם לומדים לא לדחוף את ההחלמה, לא להעמיס "תהיה חזק", אלא להציע בית שאפשר להישען עליו.

 

ד"ר גליקסמן מדגיש שהמטרה אינה למחוק זיכרונות או "להחזיר" את האדם למה שהיה; המטרה היא לבנות חיים שמסוגלים לשאת את הזיכרון בלי להישרף בו, חיים שבהם הגוף מפסיק להיות שדה קרב ונעשה שוב מקום מגורים.

 

יש גם רגעים של חסד גלוי. לוחם ותיק, סבא לנכדים, שמספר איך בלילה אחד שמע מכונית עוברת ולא ספר את החלונות; צעיר שחזר משטח לחימה וקלט במפגש הרביעי שהיד על כתפו לא הפעילה סירנות בפנים; אישה שלובשת שוב שרשרת שנטשה שנים, כי העור לא מתכווץ ממגע. אלה אינם ניצחונות קולניים. אלה חזרות שקטות לאפשרות להיות. ההבדל בינן לבין הרצון "לחזור לשגרה" הוא שהן אינן שואפות למחוק שום דבר. הן מקבלות את הסיפור ומלמדות את הגוף להאמין שהסיפור יכול להמשיך אחרת.

 

כך מתנסחת תקווה מדויקת: לא נאום, לא סיסמה, אלא הוספה של רגעים שמתחברים לקו של חיים. לילה אחד עם שינה מלאה יותר, ארוחה אחת עד הסוף, נשימה שמגיעה פעם אחר פעם עד הבטן. מה שמתחיל מול מסך במרפאה נמשך במטבח, במסדרון, ליד מיטת הילד. והבית, שלא זז מטר, מגלה שהוא קרוב יותר מאי פעם, כי האדם שחי בו שב אט-אט להתגורר בעצמו.

 

למה כדאי להקשיב ד"ר יגאל גליקסמן
כי זה מפגש שמחליף סיסמאות בכלים, מחליף “תהיה חזק” בהבנה כיצד בונים בטיחות גופנית, ומראה, דרך סיפורים ומדדים חיים, איך רגע קטן של נוכחות יכול לשנות לילה שלם – ולחיים שלמים.

 

מה מיוחד בתוכנית על/עם ד"ר יגאל גליקסמן
היא מחברת ידע קליני לטיפוס האנושי הישראלי, הופכת מכשור לשפה של חמלה, וממקמת את ההחלמה לא כמעשה הירואי אלא כתנועה יומיומית אפשרית, למשפחות וללוחמים, שמתחילה בנשימה ונמשכת בבית.

 


להאזנה  לשעה הראשונה לחץ כאן

להאזנה  לשעה השנייה לחץ כאן

 חוות דעתו של יגאל על התוכנית:


השירים שהושמעו בתוכנית:

שיר הרעות – שושנה דמארי

מילים: חיים חפר לחן: אלכסנדר ארגוב

שיר של יום חולין –  אילנית

מילים: רחל שפירא לחן: יאיר רוזנבלום

קום והתהלך בארץ – יהודה אליאס

מילים: יורם טהרלב | לחן: יאיר קלינגר

לו יהי – שולי נתן

מילים ולחן: נעמי שמר

עין גדי – הגבעתרון

מילים: איתן פרץ לחן: דב שלום אהרוני

שיר עשרת הספירות

מילים: שרון נריה בר-און, לחן וביצוע AI

                     

                           יו"ר ועדת רדיו וחבר הנהלה באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית

                                                       קטלוג העשייה שלי