כשהכאב הלאומי והאנרגיה הקרמטית נפגשו – יום הזיכרון הפך לבעירה 01/05/2025

בס"ד 

כשהכאב הלאומי והאנרגיה הקרמטית נפגשו – יום הזיכרון הפך לבעירה

בערב יום העצמאות ה'תשפ״ה, כשלהבות כיסו את יערות ירושלים ותחושת חוסר שקט מילאה את הארץ – הנומרולוגיה הקבלית חשפה תבנית עמוקה ובלתי נמנעת. שנה אישית 9, חודש קרמטי 4=13 ויום קרמטי 7=16 חברו יחד ליום של פורענות – אך גם של קריאה עמוקה לשינוי פנימי.

בערב יום העצמאות של שנת ה'תשפ״ה, מדינת ישראל בערה.
לא רק פיזית – אלא רגשית, תודעתית, קולקטיבית.
אש פרצה ביערות, בערים, בשדות. ההרגשה הייתה כאילו השמים עצמם מבקשים לומר משהו.
ומה שהשמים לא אומרים במילים – האש אומרת בבעירה.
וכשהעולם החיצוני בוער – זה סימן לכך שהעולם הפנימי זועק.

אנחנו נוטים לחשוב ששריפות נגרמות ממזג אוויר יבש, מחדל אנושי, הצתה מכוונת.
אבל האש – כמו כל כוח יסוד – יודעת להופיע כשהקרקע רועדת מבפנים.
ומי שמביט דרך עיניה של הנומרולוגיה הקבלית, מבין שמה שנראה כ"עוד מקרה", הוא למעשה ביטוי של חוקיות רוחנית עמוקה.

כי בערב ההוא, שלכאורה נועד להיות שיא של חג לאומי, הייתה כתובה מפת אזהרה נומרולוגית ברורה:

• שנה אישית 9 – תדר של פרידה, סיום, מחזור חיים שהגיע לסופו
• חודש אישי 4 = 13 – מספר קרמטי של קריסה מבנית
• יום אישי 7 = 16 – מספר קרמטי של נפילה, טלטלה והתפכחות פתאומית

שלושה תדרים עוצמתיים, שלוש אנרגיות שלא משתיקות עצמן.
וכשמשלבים אותן – מקבלים יום שבו כל מה שנסדק – נשבר. כל מה שהודחק – פורץ. כל מה שהוחזק בכוח – מתלקח.

שנה אישית 9 – כשמחזור שלם מתבקש להסתיים

השנה האישית 9 אינה שנה קלה.
היא באה לסגור מעגלים, לסיים תהליכים, לשחרר אחיזות במוכר.
המספר 9 מסמל תודעה גבוהה, חמלה, אידיאליזם – אך גם כאב של סיום.
זהו מספר שמבקש מאיתנו להשתחרר מהישן כדי לאפשר לחדש להיוולד.

במובן סמלי, 9 נושא עמו את יסוד האש.
ולא סתם אש של שמחה – אלא אש של זיקוק, של זיכוך.
מי שלא מקשיב לתהליך הפנימי – יפגוש את התהליך החיצוני.
כי האש של 9 לא תוותר – היא תבוא לנקות.

העם היהודי, לאורך הדורות, תמיד עבר מחזורים של תשע:
גלות בת תשע מאות שנים, השמדות, תחייה מחדש, שחרור – ואז שוב סיום.
תשע היא סיום לא כעונש – אלא כהזדמנות להתמיר.
באותו ערב, כשמדינת ישראל הייתה בתוך שנה אישית 9 – זה סימן לכך שדפוס לאומי שלם ביקש להסתיים.

חודש אישי 4 = 13 – הקריסה של מה שנבנה על פחד

ה־4 הרגיל מסמל סדר, יציבות, גבול, חומר.
אך כשהוא מגיע בצורתו הקרמטית – 13 – הוא הופך ליסוד רעוע 13 הוא מספר שנושא עמו חוב. חוב שנשאר מגלגול קודם – אישי או לאומי.
הוא מספר שאומר:
"בנית משהו? האם הבנייה הזו ישרה, טהורה, נטולת מניפולציה? לא? אז הוא יתמוטט."

וזה מה שקרה.
החודש הקרמטי 4=13 לא בא לנקום – אלא לחשוף.
לחשוף את המבנים הלא מדויקים.
את הצביעות.
את הפער בין מה שאנחנו אומרים – לבין מה שאנחנו עושים.

הוא שובר לא מתוך נקמה – אלא מתוך רצון לטהר.
לטהר כדי שנוכל לבנות מחדש, אחרת.
4=13 הוא לא רק קריסה – הוא פתח לתחייה, בתנאי שנלמד את השיעור.
אם לא – הוא יחזור. בעוצמה גבוהה יותר.

יום אישי 7 = 16 – ההתפכחות שאין ממנה דרך חזרה

7 הוא מספר של חכמה, של שקט, של התכנסות פנימית.
אבל כשהוא נושא עמו את הציר הקרמטי של 16 – הוא כבר לא רק חיפוש. הוא התמוטטות שמביאה להתגלות.

7=16  מסמל מגדל שנבנה על אשליה – ומוכה ברק.
הברק הזה לא משמיד – הוא מאיר.
הוא מאיר את מה שלא רצינו לראות.

במובן הזה, יום 16 הוא יום שבו אדם (או עם) מתעורר דרך שבר. הוא מתעורר כשהוא נופל.
כשהקירות שהחזיקו אותו – מתמוטטים.
כשאין יותר על מה להישען – רק על האמת הפנימית.

בערב ההוא – האש לא באה כדי לשרוף.
היא באה כדי להאיר.

השריפה – השתקפות של בעירה תודעתית

הלהבות שפרצו ביערות לא היו רק אש פיזית.
הן שיקפו בעירה רגשית, תודעתית, לאומית.
בעירה של כאב לא מדובר. של פערים שלא טופלו. של פחדים שנדחסו.

האנרגיה הקרמטית לא נשארת בממד המופשט.
כשהיא לא נפתרת בתודעה – היא הופכת למציאות.
והמציאות מדויקת. חותכת. מדברת באש, ברעש, בזעזוע.

שריפות, בפסיכולוגיה של הקבלה, הן ביטוי של רצון אלוקי לשחרור.
שחרור של מה שלא משרת יותר את ההתפתחות.
לעיתים זה בא בכאב – אך תמיד עם פוטנציאל לריפוי.

ומה הלאה?

כאן מגיעה הבחירה.
כי המספרים, ככל שיהיו מדויקים – אינם גזירת גורל.
הם תמרור.
והתמרור הזה שואל אותנו:

• האם נלמד את השיעור של 13 ונבנה מחדש מבפנים?
• האם נקשיב לקריאת ה־16 ולא נמתין לשבר הבא?
• האם נזכור שה־9 הוא לא סוף – אלא הזדמנות לאיפוס?

אם כן – נצא מחוזקים. מתוקנים. מזוככים.
אם לא – המחזורים יחזרו. האנרגיה הקרמטית תדפוק שוב על הדלת.

כי בסופו של דבר – זו לא האש ששורפת.
זו ההתעקשות שלנו לא להקשיב ללחישה שבאה הרבה לפניה.

 

איתמר יער ופאר לי שחר– בין קול לביטחון – על זהות, אחריות ותקווה 28/04/2025

 בס"ד

איתמר יער ופאר לי שחר– בין קול לביטחון – על זהות, אחריות ותקווה

במסגרת תוכניתנו "מדברים רדיו" אירחנו ביום שני, ל' בניסן ה'תשפ"ה,  28 באפריל  2025, בתוכנית מיוחדת ליום העצמאות את אל"מ (מיל) איתמר יער ואת העיתונאית פאר לי שחר, הפעילים בעמותת ״מפקדים למען ביטחון ישראל״ על קול, ביטחון וערכים. על עבר, הווה ועתיד משותף – לעם המבקש לחיות יחד.

בשיחה על: כיצד נוכל לחזק את תחושת השייכות, האחדות והזהות המשותפת ביום חג לאומי המאחד את כל חלקי העם?

 

איתמר יער ופאר לי שחר – יום העצמאות בעיניים של ביטחון, זהות ותקווה

יום העצמאות. בשביל רבים מאיתנו זה עוד חג עם דגלים, מנגלים וזיקוקים – אבל עבור שני אנשים שפועלים בלב החברה הישראלית, היום הזה הוא הרבה יותר מסמל. עבור איתמר יער ופאר לי שחר, יום העצמאות הוא מראה. הוא רגע שבו אפשר לשאול: מי אנחנו באמת? לאן פנינו? ואיך נוכל לשמור על החזון הציוני בתוך מציאות מורכבת?

 

איתמר יער – ביטחון שמתחיל מהחברה

איתמר יער, אלוף משנה במילואים, לשעבר סגן ראש המל”ל ומנכ"ל "מפקדים למען ביטחון ישראל", הוא מהקולות השקולים ביותר בשיח הביטחוני. לאורך השנים יער חוזר ואומר: "כוח הוא הכרח, אבל הוא לא מטרה. ביטחון אמיתי מתחיל מהבנה – שלא כל איום נפתר בטנק."מבחינתו, עצמאות אמיתית אינה רק ביכולת להגן על עצמנו אלא גם באומץ המדיני לחשוב לטווח ארוך.

במהלך פעילותו הציבורית, יער חתר לשיח פיכח שמבוסס על עובדות, אחריות ואהבת הארץ. הוא אינו חושש לומר שללא גבולות ברורים ויוזמה מדינית, אנו עלולים להיקלע למציאות שלא נוכל לשלוט בה. ביום העצמאות, קולו נשמע כמו תזכורת – שלצד ההישגים המרשימים של ישראל, יש עוד דרך לעשות כדי לבצר את החזון.

 

פאר לי שחר – מילים שמרפאות זהות

פאר לי שחר, שדרנית רדיו, סופרת ויוצרת, מתבוננת על יום העצמאות דרך העדשה הרגשית, הנשית והחברתית. לדבריה, "ריבונות בלי שייכות – היא חיצונית בלבד". שחר רואה בתקשורת דרך ליצירת מרחב של חמלה, הכרה ותקווה. יום העצמאות בשבילה הוא קודם כל שאלה של זהות: מה זה אומר להיות ישראלי? איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו? ואיפה כל קבוצה בציבור מרגישה שהיא שייכת?

 

בכתיבה שלה היא משלבת בין כאב אישי לבין חזון קולקטיבי. עבור משפחות שכולות, נשים חד הוריות, עולים חדשים ומודרי פריפריה – יום העצמאות עלול להיות חג שיש בו גם שמחה וגם בדידות. אבל היא מאמינה שדווקא דרך הקשבה, הכלה ומפגש – ניתן להפוך את היום הזה לחג אמיתי של ביחד.

 

כשהלב והראש נפגשים

יום העצמאות, בעיניים של יער ושחר, אינו רק זיכרון למה שהשגנו – אלא קריאה למה שעוד לא השלמנו. איתמר יער מזכיר את החשיבות של ביטחון אסטרטגי, תכנון ולקיחת אחריות, ופאר לי שחר מדברת על העצמאות הפנימית של כל אחד ואחת – החופש להיות מי שאנחנו באמת.

 

המפגש בין שני העולמות הללו – הביטחוני והזהותי, המעשי והרגשי – מייצר תמונה עמוקה יותר של ישראל. מדינה שצריכה לדעת להחזיק גם בחרב וגם בספר, גם בעוצמה וגם ברוך.

 

ביום הזה, אנחנו לא רק מציינים עצמאות – אלא נבחנים על היכולת שלנו לשמור עליה. לא מתוך פחד, אלא מתוך חזון. לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה.

 

להאזנה  לשעה הראשונה לחץ כאן

להאזנה  לשעה השנייה לחץ כאן

 

השירים שהושמעו בתוכנית:

'הביתה' מההקלטה באמפי תאטרון קיסריה

מלים אהוד מנור, לחן יאיר קלינגר

התשמע קולי החלונות הגבוהים

מילים: רחל, לחן: יוסי מוסטקי

לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים שרית חדד

מילים: יוסי גיספן לחן: שמואל אלבז

בראשית של גלי עטרי

מילים ולחן: דון מקלין

שועלי שמשון שושנה דמארי

מילים: אורי אבנרי, לחן: מרדכי זעירא

הביתה שושנה דמארי

מלים: אהרון אשמן, לחן: ידידיה אדמון

שיר עשרת הספירות

מילים: שרון נריה בר-און, לחן וביצוע AI

                   

            יו"ר ועדת רדיו וחבר הנהלה באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית

                                                  קטלוג העשייה שלי

מאז יציאת מצרים ועד עצמאות ישראל – 3,335 שנות מסע של חירות 23/04/2025

 בס"ד

מאז יציאת מצרים ועד עצמאות ישראל – 3,335 שנות מסע של חירות

חירות היא מושג עתיק ועמוק המושרש בלב התרבות היהודית, מושג החוזר ומתחדש שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. הסיפור שהתחיל ביציאת מצרים, לפני 3,335 שנים, אינו רק סיפור עתיק של עם היוצא מעבדות לחירות, אלא סיפור המתחדש בכל דור ודור ומגיע לשיאו המודרני עם הקמת מדינת ישראל – לפני 77 שנים.

החיבור בין שני אירועים אלו, יציאת מצרים והקמת מדינת ישראל, אינו רק היסטורי. זהו חיבור רוחני ותרבותי עמוק המבטא את התשוקה האנושית הבסיסית לעצמאות – הן אישית והן לאומית. בשנת ה-77 למדינת ישראל, מספר סמלי בעל משמעות נומרולוגית מיוחדת, כדאי לחקור את הקשר העמוק הזה, גם באמצעות הכלי העתיק – צופן אתב"ש.

מהו צופן אתב"ש?
צופן אתב"ש הוא שיטה קדומה של הצפנה המופיעה כבר בתלמוד, שבה אותיות האלפבית העברי מוחלפות באותיות אחרות על פי סדר הפוך: א מוחלפת בת, ב בש, ג בר וכן הלאה. שיטה זו, שנראית לכאורה פשוטה, טומנת בחובה מסרים עמוקים הנחשפים בטקסטים עתיקים ומודרניים כאחד. לאורך הדורות נעשה שימוש בצופן זה גם בפירושי קבלה, כתבי רמז וסודות המקרא.

מועדי ישראל – קשר סמוי בצופן אתב"ש
אחד הגילויים המרתקים ביותר של צופן אתב"ש הוא הקשר הסמוי בין חגי ישראל. על פי הצופן, ימי חג הפסח מקבילים ומתחברים באופן סמלי לימי חג אחרים:

• א' של פסח - מקביל לת' – תשעה באב
• ב' של פסח - מקביל לש' – שבועות
• ג' של פסח - מקביל לר' – ראש השנה
• ד' של פסח - מקביל לק' – קריאת התורה (שמחת תורה)
• ה' של פסח - מקביל לצ' – צום יום הכיפורים
• ו' של פסח - מקביל לפ' – פורים
• ז' של פסח - מקביל לע' – עצמאות

המקבילה המפתיעה ביותר כאן היא בין ז' של פסח ליום העצמאות של מדינת ישראל. קשר זה אינו מקרי; הוא מצביע על המשכיות רעיונית עמוקה – חירות לאומית בימינו המהווה המשך ישיר של יציאת מצרים, המסע המכונן של העם היהודי אל החופש. כך נוצר גשר תודעתי בין עבדות לשחרור, בין מסורת לחידוש, בין גלות לגאולה.

עצמאות – 77 שנות חיבור בין ישן וחדש
מספר 77 אינו מקרי גם הוא. במסורת היהודית, המספר 7 מסמל שלמות רוחנית, יציבות ומחזוריות הטבע (שבוע, שמיטה), ומספר כפול, כמו 77, מסמל העצמה וחיזוק של אותה שלמות. בשנה זו, אנו נקראים להתבונן מחדש במשמעותה של החירות והעצמאות, ולבחון כיצד עקרונות אלה מתגלמים במדינת ישראל כיום. דווקא בשנה זו, על רקע אתגרים פנימיים וחיצוניים, עלינו לשאול את עצמנו – האם אנו מצליחים לממש את החזון שהתניע את הקמתה של מדינה יהודית חופשית בארץ ישראל?

3,335 שנים של חירות – מסע מתמשך

יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי. היא מודל וסמל לתהליך מתמשך שבו עם שלם יוצא מהגלות הפנימית והחיצונית אל החופש וההגשמה העצמית. ההליכה במדבר במשך ארבעים שנה, הקשיים, ההתמודדות והאתגרים, כולם מייצגים את הקשיים שבהתמודדות עם חירות חדשה. כך גם הקמת מדינת ישראל לא הייתה סוף המסע, אלא תחילתו של תהליך ארוך של בניית אומה, יצירת זהות והגשמת הערכים שנקבעו כבר ביציאה הראשונה לחופש. חירות, כך מתברר, איננה יעד – אלא דרך חיים שיש לטפח, לבחור בה ולשמור עליה.

גלות וגאולה – בין שבר לתיקון
המילים "גלות" ו"גאולה" מציעות בתוכן ניגוד נומרולוגי עמוק. המילה "גלות" שוות ערך במספר המצומצם ל-7=16 – מספר קַרמָטי המבטא שבר, כאב, אשליות שהתנפצו, ונפילה שנובעת מתוך שיעור. הגלות איננה רק פיזית – היא מצב תודעתי שבו אדם או עם מתרחק מזהותו, משורשיו וממהותו. לעומת זאת, המילה "גאולה" מצטמצמת ל-9 – מספר מאסטר, מספר עליון המביע שליחות, אלטרואיזם, תיקון עולם, ותודעה רחבה הפועלת מתוך חמלה ושאיפה לאיחוד. הניגוד בין 16 הקַרמָטי לבין 9 המאסטרי הוא ליבה של ההיסטוריה היהודית: מהשבר – לתיקון, מהחושך – לאור.

השברים ההיסטוריים והקמת מדינות ישראל
לאורך ההיסטוריה היהודית קמו שלוש מדינות ישראל, כל אחת בעקבות שבר עמוק ומשמעותי. המדינה הראשונה קמה בתקופת המקרא, עם המלכת שאול המלך, שהיה לראשון המלכים בישראל, ולאחריו דוד ושלמה. היא חרבה בעקבות פילוג, פולחן זר ושחיתות מוסרית. המדינה השנייה קמה בימי עזרא ונחמיה לאחר גלות בבל, אך התפרקה בשל קיטוב חברתי, קנאות ומרד כושל נגד האימפריה הרומית. המדינה השלישית, זו שאנו חיים בה כיום, קמה לאחר השואה, שבר היסטורי עצום, ומתוך תנועה ציונית שנאבקה למען חירות לאומית. השברים הללו מלמדים אותנו את חשיבות האחדות והזהירות מפני פילוג פנימי, ומזכירים לנו לשמור על החברה והמדינה מתוך ראייה היסטורית מפוכחת.

בכל אחת מן התקופות הללו עמדה החברה הישראלית בפני בחירה: האם ללמוד מהשבר ולבנות חברה חדשה, או להיכנע לפירוד ולחידלון. זוהי גם הבחירה שלנו כיום. האם נהפוך את השבר להזדמנות לצמיחה מחודשת, או נלך שבי אחר מחלוקות המובילות לשבר נוסף?

חירות – גם ברמה האישית
אך לא רק ברמה הלאומית נוגעת שאלת החירות. כל אדם נדרש לבחון את חייו ולשאול: האם אני אדם חופשי באמת? האם אני פועל מתוך בחירה או מתוך הרגלים, פחדים ומוסכמות? חג הפסח ויום העצמאות יחדיו מזמינים כל אחד מאיתנו לצאת מה"מצרים" הפנימיים שלו – התפיסות שמגבילות, הדפוסים שחוזרים על עצמם, התחושות שלא נותנות מנוחה. חירות אישית היא תהליך מתמשך של התבוננות, שינוי ולקיחת אחריות – והיא הבסיס לחירות הקולקטיבית.

החירות היא גם אחריות. להיות בני חורין משמעו לא רק להיות חופשיים לעשות כרצוננו, אלא לבחור בטוב, באמת, בצדק ובשלום. זוהי חירות שמובילה לעשייה משמעותית, לחיים בעלי ערך, לחברה מוסרית ומאוחדת. וככל שאנו מעמיקים בתודעת החירות הזו, כך אנו מקרבים את התיקון – של עצמנו, של עמנו, ושל העולם כולו.

כיצד ממשיכים מכאן?
המסע מהעבדות במצרים לעצמאות בישראל הוא סיפור שאיננו מסתיים לעולם. הוא חי ומתחדש בכל דור, בכל שנה, בכל חג עצמאות ובכל ליל סדר. 3,335 שנים מיציאת מצרים ו-77 שנות מדינה הן לא רק אבני דרך היסטוריות; הן נקודות התבוננות שמזמינות אותנו לשאול את עצמנו מהי החירות שלנו, כיצד אנו משתמשים בה, וכיצד אנו ממשיכים את המסע לחופש אמיתי, אישי ולאומי.

בסופו של דבר, צופן אתב"ש, כמו הנומרולוגיה, הוא רק כלי. מטרתו האמיתית היא לעורר בנו את ההכרה שלחירות ועצמאות אין גבול ואין סוף. הן מסע מתמשך, הן תהליך של התפתחות וצמיחה. בשנה זו, שנת ה-77 למדינת ישראל, אנו נקראים להמשיך את המסע, להעמיק את החירות האישית והקולקטיבית שלנו, ולזכור שהסיפור של יציאת מצרים הוא סיפור שעדיין נכתב מדי יום, בידי כל אחד ואחת מאיתנו. וכשם שיצאנו ממצרים לפני אלפי שנים, כך אנו יוצאים מ"מצר" חדש בכל דור ודור – בדרך לארץ חדשה של משמעות, ערכים וחזון משותף.

 

להיות שייך – סיפורו של אברהם (אברשה) בורשטין על זהות, זיכרון ושייכות 21/04/2025

 בס"ד

להיות שייך – סיפורו של אברהם (אברשה) בורשטין על זהות, זיכרון ושייכות

במסגרת תוכניתנו "ובחרת בחיים" אירחנו יום שני, כ"ג בניסן ה'תשפ"ה, 21 באפריל 2025, לציון יום השואה ו-80 שנה למיגור המשטר הנאצי, את אברהם (אברשה) בורשטין בסיפורו "להיות שייך" – סיפור על זהות, זיכרון ושייכות.

ודנו בשאלה: מה קורה כשאדם מחפש את עצמו – ולא מוצא מילים בעבר, רק שתיקה? האם אפשר לבנות שייכות מתוך שבר?

"להיות שייך" הוא לא רק שם של ספר. זו מהות. זה סיפור חיים נדיר בכנותו, בכאבו ובתעוזתו, של אברהם (אברשה) בורשטין – בן יחיד להורים ניצולי שואה, קצין בכיר בצה"ל, איש הייטק מצליח, ישראלי מן השורה, שצמח על קרקע שקטה מדי.

שקטה לא מהשלמה – אלא משתיקה. שתיקה שנפרשה על פני ילדות שלמה. בבית שבו גדל, לא דיברו. לא על מה שהיה שם, לא על מי שהיה שם, לא על הילדים שנרצחו, לא על הקהילות שנכחדו, לא על מה שנשאר מאחור. רק שתיקה. והוא – כמו רבים מבני דורו – למד לשתוק יחד איתם.

אבל עם השנים, השאלות שלא נשאלו התחילו לצוף. ולאחר מות הוריו, כשהיה כבר בגיל שבו ילדים הופכים בעצמם להורים ולסבים – הוא יצא למסע. לא מסע תיירותי ולא מחקר אקדמי, אלא מסע זהות. מסע של בירור, של חיפוש, של תיקון.

 

הוא גילה כי אביו היה נשוי להינדה, ואב לשלושה ילדים – בתיה, דוד ולייב – שנרצחו באכזריות. הוא מצא את עדות אמו במשפטי מיידנק, מול "בריגיטה האדומה". הוא ביקר באושוויץ, בלודז', בגטו, במחנות – ובעיקר, בנפשו. הוא איתר את קברי סבו וסבתו שמעולם לא סומנו – והציב להם מצבה. ואולי החשוב מכול: הוא התחיל לדבר.

 

"להיות שייך" הוא הרבה יותר מזיכרונות. זה ניסיון כן, עמוק, כן – לנסח מחדש את השאלה: מהי שייכות? האם אנחנו שייכים רק דרך זיכרון? דרך דם? דרך דגל? או שאולי השייכות האמיתית נוצרת דווקא כשאנחנו מוכנים לדעת – באמת – מי אנחנו.

בורשטין מציע לנו תהליך. לא רק של הנצחה, אלא של זהות פעילה. לא עוד אנדרטה שקטה – אלא שיחה חיה. הוא חושף את מה שנשמר בסוד, כדי שלא נוריש את הסוד לדור הבא. הוא מתבונן בילדותו, לא מתוך כעס – אלא מתוך חמלה עמוקה. ומשם – הוא בונה שייכות.

 

מה שהופך את הסיפור שלו לכל כך רלוונטי, הוא העובדה שהוא מסרב להישאר פרטי. למרות שזה כאב שלו – הוא יודע שזה כאב של כולנו. כולנו נושאים שתיקות. כולנו מרכיבים זהות מתוך חורים. כולנו שואלים: האם מותר לי לחקור את מה שהוריי ביקשו לשכוח?

בורשטין עונה: לא רק שמותר – חובה. כי בלי זיכרון אישי, אין זהות לאומית. ובלי הכרה במה שהיה – אי אפשר באמת להיות שייך. הספר – וגם התוכנית הזו – אינם רק מבט לאחור. הם הזמנה לבנות עתיד. עתיד שבו הדור השני והשלישי לשואה לא ממשיכים את השתיקה, אלא פורצים אותה. שבו אנחנו לא מסתפקים בהיסטוריה כתובה, אלא מחפשים את הסיפור שבתוכנו.  "להיות שייך" הוא תזכורת. שייכות אמיתית אינה ניתנת בירושה – היא נבנית. היא נוצרת כשאדם בוחר לדעת. כשהוא שואל שאלות שלא נעים לשאול. כשהוא הופך את השבר למשמעות. תוכנית הרדיו הזו אינה עוד טקס זיכרון. היא מסע. מסע בלב האדם. בלב השתיקה. ובליבו של מי שבחר להפוך את הסיפור האישי שלו – למסר שמאיר דורות שלמים.  אברשה בורשטין מצליח לגעת במקום שאין בו מילים – ולהביא משם אור. וזו שליחות של ממש.

 

למה כדאי להקשיב לאברשה בורשטין

כי סיפורו של אברשה בורשטין הוא מראה – לא רק לדור השני לשואה, אלא לכל אדם שחיפש פעם שורש, שייכות, תשובה.

בורשטין לא רק מדבר על העבר – הוא מביא אותו אל ההווה, באומץ, בבהירות, ובכאב שהפך למשמעות.

הוא מציע גשר – בין הדורות, בין השתיקה לקול, בין שואה לתקומה.

 

מה מיוחד בתוכנית עם אברשה בורשטין

זו לא עוד תוכנית על השואה – זו תוכנית על הזהות שאנחנו בונים ממנה.

בורשטין מביא קול של בן דור שני, שלא הסתפק בזיכרון, אלא הלך לחפש.

התוצאה – מסע עמוק, נדיר, שמעורר מחשבה על מי אנחנו – ומה אנחנו בוחרים להעביר הלאה.

 

להאזנה  לשעה הראשונה לחץ כאן

להאזנה  לשעה השנייה לחץ כאן

 

השירים שהושמעו בתוכנית:

יהודה פוליקר - חלון לים התיכון

מילים: יעקב גלעד לחן: יהודה פוליקר

צילה דגן - פונאר (שקט, שקט, בני נחרישה)

מילים: שמערקע קצ'רגינסקי, לחן: אלכסנדר תמיר

איה כורם ושי אברמסון - מי באש

מילים: לאונרד כהן לחן: לאונרד כהן, יאיר רוזנבלום

יהודה פוליקר - כשתגדל

מילים: יעקב גלעד לחן: יהודה פוליקר

נחמה ליפֿשיץ: ס׳ברענט – העיירה בוערת – ביידיש

מילים ולחן: מרדכי גבירטיג

שיר עשרת הספירות

מילים: שרון נריה בר-און, לחן וביצוע AI

                           

            יו"ר ועדת רדיו וחבר הנהלה באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית

                                                  קטלוג העשייה שלי