חד אבחנה : אוגוסט 2025

אלון שמלי ז"ל – אהבה אחת, ירייה אחת, שתיקה אחת גדולה

במסגרת תוכניתנו "מדברים רדיו" הקדשנו שידור מיוחד ביום שני 04/082025, בשעה 11:00, לסיפורו ולזכרו של אלון שמלי אשר היה מורה, מאמן, בעל, חבר – אדם שכל כולו לב. באוקטובר האחרון, נרצח אלון שמלי ז"ל באלכסנדריה, מצרים, רק מפני שהיה ישראלי. מאז, רעייתו מור שמלי נלחמת על צדק, על הכרה, ועל זיכרון. בתוכנית כואבת ומרגשת נשמע את סיפורה, נזכיר את דמותו יוצאת הדופן, נחשוף את המחדל – ונתעקש לומר: אלון לא יישכח. בואו להאזין לסיפור שלא עבר מסך, אבל נחרט בלב של כל מי שיש בו מצפון. הודענו למשרד החוץ על קיומה של התוכנית ואנו מאפשרים להם להגיב על טענותיה של מור שיושמעו בהמשך.

ב-8 באוקטובר 2023. כמה שעות אחרי אחת התקופות הקשות שידעה מדינת ישראל, אלון שמלי ז"ל, מורה לחינוך גופני ואב למשפחה צעירה, נרצח בפיגוע ירי באלכסנדריה שבמצרים. המאבטח המקומי, שתפקידו היה לשמור על ביטחונם של התיירים הישראלים, שלף את נשקו – וירה למוות. לא מתוך הגנה, לא מתוך צורך – אלא מתוך שנאה.

אבל זהו לא סיפור על מוות. זהו סיפור על חיים.

אלון, בן 34, היה איש חינוך אמיתי. מורה בבית הספר "ראשונים" בבת ים, מאמן נוער בהפועל תל אביב, ומדריך נערים במסגרות חינוכיות בעירו. היה לו כישרון נדיר: לראות כל ילד. לא רק את מי שמהיר או חזק, אלא את הילד הביישן, זה שצריך עידוד, מבט, חיוך קטן שאומר – אני רואה אותך.

החיוך של אלון היה סימן ההיכר שלו. הוא לא הרים את הקול, הוא הרים את הנפש. הוא לא חיפש במה, הוא נתן מקום לאחרים. אדם צנוע, חכם, לבבי, שידע לשלב משמעת עם חמלה, הקשבה עם דוגמה אישית, ספורטיביות עם ערכים.

מותו הפתאומי הותיר הלם, כאב שלא ניתן להכיל. משפחתו, ובראשה רעייתו מור, נאלצה להתמודד לא רק עם השבר – אלא גם עם חומת שתיקה. הרוצח נעלם, מצרים שתקה, והלבבות בישראל נחנקו מדמעות. גם היום, חודשים אחרי, הצדק טרם נעשה.

אבל הסיפור לא נגמר שם. הוא רק התחיל.

מור שמלי, רעייתו, שיתפה בכאב חסר מעצורים:

"החיים שלי נעצרו ב־8.10. אני לא מסוגלת לעשות דבר חוץ מלהנציח את בעלי ולנסות להשיג עבורו מעט צדק... בטיול מאורגן למצרים, המאבטח המקומי שלף את נשקו וירה. אלון נפל. שכבתי לידו שעה שלמה, זועקת. המאבטחים לא התערבו. בבית החולים הפרידו אותי ממנו בכוח, שיקרו לי במשך 12 שעות שהוא מטופל. בדיעבד נודע לי שניתחוהו ללא אישורי. לא ראיתי אותו. לא נפרדתי ממנו. לא קיבלתי את בגדיו."

רק מסוק של 669 החזיר אותה לארץ.

"מאותו יום אני מתחננת לצדק. לבגדיו. לדו"ח הנתיחה. רק שארית אחת ממנו. והכל שותק."

אבל דווקא מתוך השתיקה – קם קול.

קהילת הספורט, התלמידים, העיר בת ים והפועל תל אביב, כולם נרתמו להנציח את האיש שהפך לסמל. אולם הספורט בבית הספר נקרא על שמו, מתקיימים טורנירים לזכרו, קבוצות נוער נושאות את שמו, ובאפריל 2024 נערך משחק מיוחד במתחם האימונים של הפועל תל אביב, בו השתתפו בני משפחתו, ילדיו הקטנים, שחקני עבר, חברים ומאמנים.

מור, רעייתו, אמרה בטקס דברי זיכרון:

"לא סתם בחרנו לזכור אותך דרך ספורט. אתה היית ספורט. כל מה שאתה – שיתוף פעולה, פירגון, אכפתיות, הצבת מטרות, חברות, חיזוקים. כל ערך קטן שראיתי בך – הוא ספורט."

ואכן, אלון הוא הרבה יותר מזיכרון – הוא דרך חיים. דמותו ממשיכה ללכת איתנו, מלווה כל משחק, כל שיעור, כל ילד עם עיניים גדולות שמבקש הכוונה. זוהי שליחות של חיים שהופסקה באחת – אך גם תזכורת שבלב האנושי, יש מקום גם לאחר לכתו.

"אלון היה המלאך שלי," אומרת מור, "ועכשיו הוא המלאך של כולנו."