לוחמים שחוזרים לחיים – עם ד"ר יגאל גליקסמן 17/11/2025

 בס"ד

לוחמים שחוזרים לחיים – עם ד"ר יגאל גליקסמן

במסגרת תוכניתנו "מדברים רדיו" אירחנו ביום שני כ"ו  בחשוון ה'תשפ"ו, 17 בנובמבר 2025 את הפסיכותרפיסט ד"ר יגאל גליקסמן, לשיחה על הלומי הקרב ועל המצב העגום של המילואימניקים בישראל.

על טיפולים חדשניים שמחזירים שליטה ותקווה, ועל אחריות חברתית שלא יכולה עוד לחכות. זו לא שיחה על מלחמה – זו שיחה על חיים. כי מי ששמר עלינו, הגיע הזמן שנשמור עליו.

 

בשיחה על: איך קרה שבמדינה שמוקירה את לוחמיה, דווקא המילואימניקים – אלה שחוזרים שוב ושוב לשדה הקרב – נשארים מאחור ללא טיפול מערכתי, נגיש ורחב היקף?

 

יש רגעים שבהם הלב מבין לפני השכל שהמלחמה לא נגמרה. אתה חוזר הביתה, כולם אומרים "כל הכבוד", אבל הגוף שלך ממשיך לסרוק את הרחוב, האוזניים דרוכות, והלב – לא באמת נח. התוכנית הקרובה שלנו תיגע בדיוק במקום הזה – המקום שבו הלוחם חוזר מהחזית, אבל הדרך האמיתית הביתה רק מתחילה.

עם ד״ר יגאל גליקסמן נצלול אל מסע הריפוי של הלומי הקרב, אל השפה החדשה שהגוף צריך ללמוד כדי להאמין שוב בביטחון, אל הנשימה שחוזרת, צעד אחר צעד, בלי כפייה ובלי פחד.

 

זה לא סיפור על מלחמה. זה סיפור על חיים שחוזרים. על האפשרות לשבת שוב בארוחת ערב, לשמוע צחוק ולא לקפוץ, להרגיש בבית – גם בתוך עצמך.

אם יש לך חבר, אח, או בן משפחה שחזר, או אם אתה בעצמך מחפש רגע של הבנה – אל תפספס את התוכנית הזו. לפעמים ריפוי מתחיל מהאזנה אחת אמיתית.

 

מי שנכנס לקליניקה אחרי מלחמה נושא עליו שני סיפורים: את זה שהוא יודע לספר, ואת זה שהגוף מספר בשקט. הסיפור המדובר מסודר לעיתים היטב – תאריכים, שמות, צמתים.

 

הסיפור השני מתגלה כששום דבר לא קורה כביכול: טריקה רחוקה שהופכת דופק למרוץ, אור פלורצנט שמקשיח שכמות, שתיקה בבית שהופכת לאי-נוחות בלתי נסבלת. ד"ר יגאל גליקסמן בוחר לפתוח דווקא שם, במקום שבו הגוף מדבר לפני המילים. הוא מחבר את האדם למכשור שמראה בזמן אמת את הנשימה, הדופק, מתח השרירים ודפוסי הפעילות המוחית; לא כדי "לבדוק" אותו, אלא כדי לשקף לו את האמת הפשוטה: הגוף לא נגדו, הגוף בעדו, הגוף נשאר על המשמר כי אף אחד בפנים עוד לא הודיע לו שהקרב הסתיים.

 

בפגישה הראשונה לא קורה "קסם". קורה זיהוי. אדם רואה על המסך כיצד ברגע זעיר של רעש במסדרון הנשימה נעצרת חצי שנייה מוקדם מדי, וכיצד קו הדופק משנה קצב כמו שומר שמרים ראש. הזיהוי הזה מרכך אשמה עתיקה; הוא מסביר למה החדר מדרגות מרגיש כמו מנהרה, ולמה ארוחת חג נגמרת עשר דקות אחרי תחילתה בלי סיבה נראית לעין. שם מתחיל תהליך שאינו מבקש מהאדם להפסיק לפחד, אלא להכיר בפחד כתגובה שנלמדה היטב – ולהציע לגוף שפה חדשה של בטיחות.

 

עם הזמן השיחות משתנות. במקום "למה אני לא מצליח?", מופיעות שאלות אחרות: "איך הגוף שלי יודע שאני בטוח?", "איפה בנשימה שלי מתחיל האי-שקט?", "באיזה רגע במפגש עם הילדים אני יוצא מהחדר בלי לשים לב?" ביופידבק ונוירופידבק אינם "תרגילים" בלבד; הם שיעורי בית של נוכחות. לומדים לשהות עוד שנייה בכיסא בלי שהשכמות יידחפו קדימה, להוביל את האוויר עד הבטן כאילו מסמנים לגוף דרך חזרה, לתת לשקט להיות שקט ולא אזעקה. לפעמים זה נראה מבחוץ כמו כלום – ספל קפה שנשאר חם עד תומו, טיול ערב בלי סריקה של כל חלון – אבל מבפנים זו אדמה חדשה.

 

המשפחות מצטרפות לעיתים למסע. בן זוג שמבין שהשתיקה אינה כעס אלא הצפה, ילד שמזהה מבט שחוזר להתמקד בו באמת, אמא שלוחצת פחות ושואלת יותר. הם לומדים לא לדחוף את ההחלמה, לא להעמיס "תהיה חזק", אלא להציע בית שאפשר להישען עליו.

 

ד"ר גליקסמן מדגיש שהמטרה אינה למחוק זיכרונות או "להחזיר" את האדם למה שהיה; המטרה היא לבנות חיים שמסוגלים לשאת את הזיכרון בלי להישרף בו, חיים שבהם הגוף מפסיק להיות שדה קרב ונעשה שוב מקום מגורים.

 

יש גם רגעים של חסד גלוי. לוחם ותיק, סבא לנכדים, שמספר איך בלילה אחד שמע מכונית עוברת ולא ספר את החלונות; צעיר שחזר משטח לחימה וקלט במפגש הרביעי שהיד על כתפו לא הפעילה סירנות בפנים; אישה שלובשת שוב שרשרת שנטשה שנים, כי העור לא מתכווץ ממגע. אלה אינם ניצחונות קולניים. אלה חזרות שקטות לאפשרות להיות. ההבדל בינן לבין הרצון "לחזור לשגרה" הוא שהן אינן שואפות למחוק שום דבר. הן מקבלות את הסיפור ומלמדות את הגוף להאמין שהסיפור יכול להמשיך אחרת.

 

כך מתנסחת תקווה מדויקת: לא נאום, לא סיסמה, אלא הוספה של רגעים שמתחברים לקו של חיים. לילה אחד עם שינה מלאה יותר, ארוחה אחת עד הסוף, נשימה שמגיעה פעם אחר פעם עד הבטן. מה שמתחיל מול מסך במרפאה נמשך במטבח, במסדרון, ליד מיטת הילד. והבית, שלא זז מטר, מגלה שהוא קרוב יותר מאי פעם, כי האדם שחי בו שב אט-אט להתגורר בעצמו.

 

למה כדאי להקשיב ד"ר יגאל גליקסמן
כי זה מפגש שמחליף סיסמאות בכלים, מחליף “תהיה חזק” בהבנה כיצד בונים בטיחות גופנית, ומראה, דרך סיפורים ומדדים חיים, איך רגע קטן של נוכחות יכול לשנות לילה שלם – ולחיים שלמים.

 

מה מיוחד בתוכנית על/עם ד"ר יגאל גליקסמן
היא מחברת ידע קליני לטיפוס האנושי הישראלי, הופכת מכשור לשפה של חמלה, וממקמת את ההחלמה לא כמעשה הירואי אלא כתנועה יומיומית אפשרית, למשפחות וללוחמים, שמתחילה בנשימה ונמשכת בבית.

 

להאזנה  לשעה הראשונה לחץ כאן

להאזנה  לשעה השנייה לחץ כאן

 חוות דעתו של יגאל על התוכנית:

השירים שהושמעו בתוכנית:

שיר הרעות – שושנה דמארי

מילים: חיים חפר לחן: אלכסנדר ארגוב

שיר של יום חולין –  אילנית

מילים: רחל שפירא לחן: יאיר רוזנבלום

קום והתהלך בארץ – יהודה אליאס

מילים: יורם טהרלב | לחן: יאיר קלינגר

לו יהי – שולי נתן

מילים ולחן: נעמי שמר

עין גדי – הגבעתרון

מילים: איתן פרץ לחן: דב שלום אהרוני

שיר עשרת הספירות

מילים: שרון נריה בר-און, לחן וביצוע AI

                     

                           יו"ר ועדת רדיו וחבר הנהלה באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית

                                                       קטלוג העשייה שלי

 

מאוגנדה אל מרכז הכוח העולמי: דמותו של זוהרן ממדאני והאתגר שבניהול זהות עירונית מורכבת 06/11/2025

 בס"ד

מאוגנדה אל מרכז הכוח העולמי: מהי ההנהגה שמביא זוהרן ממדאני לניו יורק?

בחירתו של זוהרן ממדני לראשות העיר ניו יורק אינה עוד פרק פוליטי. היא פרק תודעתי. רגע שבו עיר, אולי עולם שלם, עוצר ושואל: מהו בית, מהי שייכות, מהו אדם בתוך מרחב משותף. ניו יורק איננה רק עיר. היא זירה של מפגש מתמיד בין זהויות, תפיסות, זיכרונות ושפות. היא עיר שבה היסטוריה מתרחשת בזמן אמת. כאשר אדם שנולד באוגנדה, בן למהגרים, בעל זהות מוסלמית וחינוך ציבורי, הופך למי שמוביל את העיר הזו – הסיפור הוא יותר מהאיש. הוא השאלה כיצד מנהיגות נולדת בעידן רווי פחדים ותקוות.

ממדני גדל באוגנדה בתוך קהילה שבה האדם הוא חלק מרקמה, לא יחידה מבודדת. הוריו פעלו ברפואה ובשירות קהילתי. שם, עוד לפני פוליטיקה, למד שהעולם נשען על יחסים ולא על מאבק כפייתי. משם הגיע לארצות הברית, ושם, בתוך שכונות ההגירה, גילה מחדש אמת שכבר ראה בילדותו: חברה נמדדת ביכולתה לראות את האנושיות של האדם שמולה.

אבל הנהגה אינה רק כוונות טובות. היא היכולת להחזיק מורכבות מבלי להישבר. כאן נכנסת מפת עץ החיים הקבלית, לא כמיסטיקה, אלא כמפת תודעה. כדי להבין את האופן שבו עשויה להיראות הנהגתו, נבחן את מפתו לפי עץ החיים הקבלי — כלי אבחוני שאינו עוסק באידיאולוגיה או בתעמולה, אלא במהות התודעתית של האדם: מה מניע אותו, מה מרגיע אותו, מה מפחיד אותו ומהו פוטנציאל התיקון שהוא נושא.

עץ החיים הקבלי

בספירת כתר, מספר 6, מופיעה שאיפה להרמוניה. זה איננו אדם הבוחר בכוח כדי לשלוט, אלא אדם המבקש למצוא את נקודת הגובה שבה זהויות אינן מתנגשות אלא נושמות זו לצד זו. זהו מבט של איחוי, לא של מחיקה.

חכמה 5 מעניקה גמישות מחשבתית. הוא אינו מקובע בדעה. הוא מקשיב. הוא משנה. הוא מבין שהאמת אינה אבן אחת, אלא מרקם חי.

בינה 9 מוסיפה לב, עומק, חמלה. היכולת לשאת כאב שאינו שלו. אך רגש עמוק כזה זקוק לרסן. ולכן נכנסת דעת 6, המשויכת למאזניים. כאן נמצא המבחן. האם האיזון יהיה אמיץ או מפויס. האם הוא יעמוד בעמדת לב יציב, או ינסח עצמו בהתאם ללחץ.

בחסד-גבורה 1 פועם כוח הפעולה. זהו אדם היכול להכריע, לפעול, לקום. אבל הכוח הזה חייב להגיע מן הלב ולא מן הפחד שלא יראו אותו. כאשר הוא פועל מתוך שקט – הפעולה צלולה. כאשר מתוך צורך להוכיח – היא נוקשה.

תפארת 3 מביאה את מתנת השפה. הוא מדבר כדי לחבר. כדי לייצר בית במילים. זו הנהגה שאינה כופה, אלא פותחת מרחב.

נצח 4 מצביע על סבלנות. הוא איננו מבקש מהפכה מיידית, אלא בנייה שורשית. הוד 2 מלמד על מודעות גבוהה לאופן שבו אחרים רואים אותו – ומתוך זה נולד הצורך להיזהר מהיסחפות לריצוי. יסוד 9 מגלה את היכולת לייצר קשר אנושי אמיתי. ומלכות 4=13 מביאה את מבחן המימוש: האם הרעיונות יהפכו למערכת עובדת, נשימתית, חיה – או שיקפאו למבנה קר וחסר נשמה.

שנת ההנהגה: שנה אישית 1=19, חודש 3 ויום אישי 8

הזמן שבו הוא ניצב כעת משמעותי לא פחות מהתכונות. ממדני נכנס לתפקיד בשנת הנהגה אישית 1=19  זוהי שנה שבה אדם מגדיר מחדש את ה"אני המנהיג". במספר 1 נמצא דחף ליצור התחלה חדשה. במספר 19 נמצא המאבק הפנימי בין עוצמה פנימית לבין סכנת קורבנות. אדם עלול להאמין שעליו "להיאבק כדי להוכיח". או ליפול לתחושה ש"אין לי מקום וכולם נגדי". שנה זו דורשת ממנו לבחור בכל צעד: האם אני פועל מן הלב או מתוך פחד. כאשר היא מתנהלת מתוך שקט – 1=19 היא שנה של לידה מנהיגותית. כאשר היא מתנהלת מתוך מאבק – היא הופכת לשנה של התגוננות.

החודש הנוכחי שלו הוא חודש אישי 3. זהו חודש שבו השפה אינה רק כלי – היא הקרקע. זו תקופה שבה מנהיג אינו נבחן בחקיקה או בתכנון מבני, אלא באופן שבו הוא מנסח את עצמו. בחודש כזה, דיבור צריך להיות ברור. פשוט. אמיתי. אם הוא ידבר כדי להתחבב – השפה תתפורר. אם ידבר מתוך אמת פנימית – הציבור ירגיש זאת.

ובתוך החודש הזה, הוא נבחר ביום אישי 8 שהוא יום של הכרעה. זהו הזמן שבו כותבים חוק, קובעים מדיניות, שמים גבול. הכוח של יום 8 נמדד בשאלה: מאיפה הוא מגיע. כוח שבא מן השקט – בונה. כוח שבא מן הצורך להוכיח – מתמוטט.

ההיסטוריה כצל מלווה: שאלת הדעווה

כדי להבין מדוע בחירתו עוררה חרדה בחלק מהציבור, יש לחזור לצל היסטורי עמוק. בשנת 1453 כבש הסולטאן העות'מאני מהמט השני את קונסטנטינופול והפך אותה לאיסטנבול. האירוע לא נתפס רק ככיבוש טריטוריאלי, אלא כקריסת עולם תרבותי. מאה שנים אחר כך, סולימאן "המפואר" הפנים כי כוח אינו משנה תודעה, אך שפה, חוק, מנהג, נוכחות – כן. משם התפתחה תפיסת ה "דעווה": השפעה תודעתית-תרבותית מתמשכת, לא בכוח החרב אלא בכוח ההרגל.

כאשר חלקים בציבור האמריקאי והיהודי הביעו חשש מבחירתו של ממדני, הם לא דיברו עליו כאדם. הם דיברו מול הזיכרון הזה. מול השאלה: האם צביון יכול להשתנות לאט, מבלי שאיש ישים לב. אך מפתו של ממדני מראה בבירור: אין בו דחף לכיבוש. אין בו רצון למחיקה. יש בו תודעת איחוי.

ומה עם היהודים של ניו יורק?

זוהי קהילה שאינה רק קבוצה דתית. היא זיכרון חי של אלפיים שנות שייכות, אובדן, בנייה מחדש. זיכרון של אובדן בית ראשון, של בית שני, הגלות הנוראה, גירוש וכמובן השואה. לכן, הבית בניו יורק הינוש בית שנבנה בזהירות, ברגישות, בשורש. דווקא משום כך, בשנים האחרונות נשאלה השאלה הכואבת: האם עדיין בטוח כאן. והפעם, לא במובן המשטרתי בלבד, אלא במובן השייך ללב.

ובתוך זה קם גל אנטישמיות שלא הגיע מבחוץ אלא מתוך העיר עצמה. לא כמכת מדינה, אלא כרטט של תודעה. אנטישמיות אינה רק שנאה. היא מראה של חברה שאיבדה את בטחונה בזהותה. עיר שבה אדם מפחד להיות מי שהוא, היא עיר שנשמתה נסדקת.

ממדני ייבחן כאן במקום העמוק ביותר. לא במה שיאמר בטקסים. לא בחקיקה. אלא בשאלה: האם הוא רואה את היהודי כאדם. מי שיש לו זיכרון, נשמה, שורש. האם הוא עומד לצדו גם כשזה לא נוח פוליטית. אם כן – תיבנה שותפות. אם לא – האמון יתפורר.

ממדני לא הגיע לכבוש את ניו יורק. הוא הגיע לנסות לרפא אותה מבפנים. אבל ניו יורק היא עיר שאינה מקבלת הנהגה מהוססת. היא מריחה אמת. היא מריחה פחד. היא יודעת לזהות מנהיג הפועל מתוך לב, והיא יודעת לזהות מנהיג הפועל כדי להוכיח.

אם ינהיג מתוך שקט פנימי, מתוך ראיית אדם כאדם, מתוך תודעת מרחב שאינה מוחקת אף אחד – העיר תיפתח ותנשום. אם יפעל מתוך פחד או לחץ – העיר תיסגר ותתכווץ אל תוך מאבקי זהות שכבר ראינו.

ומה אומרת פרשת השבוע – "לך לך" — על הרגע הזה

דווקא השבוע, בבתי הכנסת ברחבי העולם, קוראים את פרשת "לך לך". פרשה שאיננה רק תנועה גאוגרפית, אלא תנועה פנימית. אברהם מצטווה לעזוב מקום של היכרות, זהות וביטחון — וללכת אל ארץ שאינו מכיר, מתוך קול פנימי שאומר: יש מקום שבו נשמתך יכולה לנשום באמת. במשך הדורות הפכה הקריאה הזו לסמל של תנועה יהודית עמוקה: היכולת לדעת מתי זמן להיאחז, ומתי זמן לקום.

יש מי שהדיבור הזה מהדהד בו עכשיו. לא מתוך פחד, אלא מתוך הכרה שיש רגעים בהיסטוריה שבהם המרחב החיצוני כבר אינו מחזיק את הזהות כמו פעם. כאשר האנטישמיות בניו יורק גואה, כאשר הביטחון הקיומי מתערער, כאשר הזהות היהודית מרגישה כמו דבר שצריך להגן עליו בכל פעם מחדש — השאלה "האם אנחנו עדיין בבית" עולה שוב. פרשת "לך לך" אינה אומרת "כולם צריכים לעזוב עכשיו", אלא מציבה מראה: האם המקום שבו אתה חי מחזק את נשמתך, או שוחק אותה. האם הזהות שלך פתוחה, שקטה, חיה — או מכווצת ומתגוננת.

ויש מי שיחשוב על עלייה. ויש מי שיחשוב על ביסוס בית יהודי בטוח בתוך ניו יורק. ויש מי שיבחר להמתין ולראות. אך עצם העובדה שהשאלה הזו עלתה מחדש — אומרת שהלב היהודי מרגיש שהזמן השתנה.

"לך לך" אינו סיסמה.
זה קול פנימי שאומר: דע היכן הנשמה שלך יכולה לעמוד בקומה זקופה.

סיכום

זוהרן ממדאני אינו ראש עיר שמגיע עם תכנית כיבוש או שינוי זהותי מהיר. הוא מגיע מתוך חזון של חיבור. אך ניו יורק אינה עיר סלחנית. היא דורשת להנהיג מתוך יציבות פנימית, לא מתוך תגובתיות. אם ישמור על לב פתוח ועמוד שדרה יציב — יוכל להוביל תהליך של ריפוי עירוני. אם ייתן לפחדים, ללחצים או לספקות לעצב את הנהגתו — העיר תיסוג, והוא יחד איתה.

השאלה איננה מי צודק, אלא כיצד חיים כאן יחד — מבלי לוותר על מי שאנחנו.

בסופו של דבר, מנהיגות נבחנת לא בכוונותיה אלא ביכולתה לשמור על מרחב אנושי שבו כל הקולות מתקיימים זה לצד זה. אם ממדאני יעמוד יציב בזהותו הפנימית ויראה בכל קהילות ניו יורק שותפות מלאות לעיר — תיווצר כאן הנהגה של חיבור; אם ייסחף לריצוי ולחצים — ייפתח מחדש סדק של חוסר אמון שהעיר כבר הכירה היטב בעבר.

והשאלה איננה פוליטית כלל. היא פשוטה ועמוקה:

האם אנחנו יכולים לחיות כאן יחד — מבלי לוותר על מי שאנחנו.

 

האמת בעיני היוצרות – בין צדק פנימי לעובדה משתנה 05/11/2025

 בס"ד

 האמת בעיני היוצרות – בין צדק פנימי לעובדה משתנה

ניתוח נומרולוגי-קבלי של גלי בהרב-מיארה ויפעת תומר-ירושלמי

כותרת משנה

שתי נשים במוקד המערכת המשפטית הישראלית – שתיהן חזקות, דעתניות ובעלות תודעת שליחות – אך שונות בשורש היסודות ובדרך בה הן מפרשות אמת, צדק ומציאות בעולם משתנה.

ארבעת היסודות – כשאש של יצירה ואוויר של מחשבה מעצבים אמת

עץ החיים הנומרולוגי-קבלי רואה באדם מכלול של ארבעה יסודות – אש, מים, אוויר ואדמה – וכל יסוד מייצג רובד אחר בתודעתו.
האש היא כוח היצירה והרצון, האימפולס האלוהי שמניע שינוי ומוליד חיים.
המים הם רגש, אינטואיציה וזרימה, המאפשרים הכלה וחמלה.
האוויר הוא מחשבה, הבנה וחזון, היכולת לנתח ולנסח רעיון.
והאדמה היא מימוש, אחריות ודיוק, היסוד שמוריד את הרוח אל המציאות.

כאשר יסודות האש והאוויר שולטים באדם – נוצרת לעיתים אמונה פנימית עמוקה בצדקת הדרך, עד כדי תחושת "האמת אצלי".
זוהי אמת רוחנית שנובעת מהאש היוצרת ומהאוויר המנתח, אך בלעדי איזון עם מים (רגש) ואדמה (ענווה), היא עלולה להפוך לאמת מתכווננת – כזו שמתיישרת לפי הרצון והחזון, לא לפי העובדה.

גלי בהרב-מיארה – יסוד האדמה המחפש שליטה באש

במפתה של גלי בהרב-מיארה שולט יסוד האדמה, דרך ספירות כתר (4, אדמה), דעת (4, אדמה) וחסד-גבורה (4=13, אדמה).
האדמה מעניקה לה כוח של סדר, אחריות ועמידה נחושה בעקרונותיה. היא חושבת בקווים ישרים, פועלת במשמעת, ורואה את האמת כתהליך שיש לשמר, לא לעצב.

עם זאת, הבינה (7, מים) מביאה למפתה רוך פנימי ויכולת אינטואיטיבית עמוקה, אך כשהיא פוגשת באדמה – המים נספגים והרגש נעלם.
כך נוצר הצורך לשלוט גם באמת: לא רק לדעת אותה, אלא להגדיר אותה.

בהרב-מיארה חווה לעיתים את האש הפנימית שבה (הוד 3, אש) כיצר של צדק מוחלט.
האש מעניקה לה כריזמה, יצירתיות משפטית וחזון ניהולי, אך גם יכולה להצית עקשנות כאשר תפיסת המציאות אינה תואמת את אמונתה.
אז נכנסת לפעולה דינמיקה נומרולוגית-קבלית של כיפוף האמת – לא מתוך רמייה, אלא מתוך תחושת שליחות מוסרית לעצב את המציאות כפי שהיא צריכה להיות.

המספר הקַרמתי 4=13 – מאבק בין שליטה לשחרור

בספירת חסד-גבורה של גלי שוכן המספר הקרמתי 4=13, מספר שמלמד על התנגשות בין הצורך בסדר ושליטה (4) לבין קריאה פנימית לשחרר ולבנות מחדש (13).
זהו מספר של שינוי מתוך קושי – מעין קריאת תודעה להמיר נוקשות באמונה, להחליף ביקורת בחמלה.
אנשים הנושאים את 13 חווים לעיתים מהפכים פנימיים שמאלצים אותם להרפות מהשליטה וללמוד שהכוח האמיתי הוא באיזון, לא בכוח.
אצלה, האנרגיה הזו מתבטאת בכך שגם כשהיא ניצבת בעמדה בכירה ומוחלטת, חייה דוחפים אותה לגלות רוך מאחורי הקשיחות.

השנה והחודש האישיים – מאבק באינטואיציה הרכה

גלי בהרב-מיארה מצויה בשנת  9 אישית – שנה של סיומים, ניקוי פנימי, התבוננות ושחרור.
זו שנה שבה תודעת האדם נדרשת לעזוב את מה שאינו משרת עוד, כדי לפנות מקום למחזור חדש.
עם זאת, השנה הזו דורשת ענווה: להבין מתי לשחרר שליטה ומתי להניח לעולם לפעול.

החודש הנוכחי, 2 אישי, מביא עמו אנרגיה של רוך, הקשבה והכלה – אך זהו גם בדיוק המקום שבו היא חשה מאוימת.
המספר 2 מבקש שיתוף פעולה ודיאלוג רגשי, בעוד שמזגה האדמתי והנחוש נוטה להתנגד לכך.
כך נוצרת אנרגיה של "מאבק בבוץ": במקום להיענות לרוך, היא מתבצרת בעקשנות.
השיעור הרוחני שלה בתקופה זו הוא לאפשר לעצמה להרגיש מבלי לאבד סמכות – ללמוד שהרגישות אינה חולשה אלא כוח של אמת פנימית.

יפעת תומר-ירושלמי – יסוד האוויר יוצר את האמת מחדש

במפתה של יפעת תומר-ירושלמי בולטים יסודות האוויר והאש, המסמנים שילוב של מחשבה ויצירה, שכל ויוזמה.
הכתר (6, אוויר) מבטא חשיבה חדה, מערכתית, ראייה מופשטת של המציאות ויכולת לזהות דפוסים.
כאשר יסוד האוויר דומיננטי, נוצרת לעיתים תחושת עליונות מחשבתית: האדם מרגיש שהוא רואה את התמונה המלאה, גם כשאחרים עדיין נעים בין הפרטים.

בספירת חכמה (9, אש) מתווספת אנרגיית יצירה עזה – דחף לשנות, לחדש ולהנהיג.
השילוב בין אש ואוויר יוצר כושר ביטוי מבריק ורצון לנסח אמת מוסרית שתתאים לעולם הערכים הפנימי שלה.
אך כאן טמון גם הסיכון: כאשר האש בוערת והאוויר מתדלק אותה, נולדת נטייה לראות בעובדות חומר גלם ליצירת נרטיב משכנע.
כך הופכת "האמת" לאנרגיה של יצירה – תודעה שמעדיפה משמעות על פני דיוק.

חסד-גבורה (2=11, אש-אוויר) ונצח (4=22, אש-מים) מוסיפים לשדה שלה אידיאליזם עז לצד רגישות רגשית, אך כששני היסודות הללו אינם מאוזנים –
היא עשויה להאמין שהבנה מוסרית עמוקה מעניקה לה זכות לפרש את המציאות כרצונה.

בספירת הוד (0, מים) טמון לב רגיש, אינטואיטיבי ומכיל, אך המים שם לעיתים נחלשים מול עוצמת האש (יסוד 3) והאוויר (מלכות 5).
כאשר הרגש מושתק – המחשבה והיצירה הופכות למרכזיות מדי, והאמת מתעגלת סביב רעיון, לא סביב עובדה.

זהו ביטוי אנרגטי לאותה נטייה "לכופף את האמת לצורך המטרה" – לא כשקר, אלא כמעשה יצירה תודעתי:
יצירה שמבקשת לתקן עולם דרך סיפור שמרגיש צודק יותר מהמציאות עצמה.

השלב הקרמתי הנוכחי – תקופת 5=14

יפעת תומר-ירושלמי נמצאת כעת תחת השפעת המספר הקַרמתי 5=14, תקופה עוצמתית של שינוי, חופש, ואתגרי אחריות.
זהו צירוף בין אנרגיות של  1אש 4   אדמה) ו-5 (אש-אוויר), המעלה על פני השטח דפוסים מהגלגולים הקודמים – בעיקר סביב שליטה, עקשנות, ותנועתיות יתר.

כאשר 5=14 פעיל, הנשמה מתמודדת עם מאבק פנימי בין הרצון לפרוץ קדימה לבין הצורך ללמוד יציבות.
המספר 1 מביא עימו כוח אישי ועצמאות אך גם נטייה לאגוצנטריות ולחוסר סבלנות;
המספר 4 מוסיף צורך בשליטה, סדר וחוקים, ולעיתים גם עקשנות וקשיי הסתגלות;
והמספר 5 מוסיף דחף להרפתקה, שינוי מתמיד, ולעיתים התנהגות אימפולסיבית או החלטות מתוך רגע.

השילוב הזה יוצר תקופה שבה האתגר המרכזי הוא לרסן את הדחפים, לשחרר את הצורך בשליטה וללמוד אחריות רגשית.
כשאנרגיית 14 אינה מאוזנת, עלולה להתבטא כמרד בכל סמכות או מסגרת; אך כשהיא מתוקנת – היא מעניקה לאדם כוח השפעה, כריזמה, ויכולת לרפא באמצעות מילים ומחשבה.

השנה והחודש האישיים – בין כוחנות לקרבנות

יפעת מצויה כעת בשנת 8  אישית, שנה של כוח, השפעה, ושליטה במציאות.
זהו זמן שבו היא יכולה לעלות למרכז הבמה – אך גם זמן שבו עודף עוצמה עלול להפוך לכוחנות.
השנה הזו בוחנת את הדרך שבה היא משתמשת בכוחה: האם כדי לרפא, או כדי לשלוט?

החודש הנוכחי הוא  1=19, מספר של חידוש, התחלות ואנרגיה קרמתית עזה של "המאבק בין אור לצל".
זהו חודש שבו עלולה להיווצר תחושת מאבק עם הסביבה – בין אם היא מקרבנת אחרים באמצעות שליטה, ובין אם היא עצמה חשה נרדפת ונפגעת.
המספר 19 מבקש תיקון: להפוך כוחנות לאור, ולזכור שהאור הפנימי אינו נמדד במאבקים אלא ביכולת להאיר גם כשחושך סביב.

קווים משיקים – בין אמת פנימית לעובדה משתנה

למרות השוני במבנה וביסודות, בהרב-מיארה ותומר-ירושלמי נושאות קו אנרגטי משותף:
שתיהן חיות את יסוד האש – יסוד היצירה, הלהט והעשייה.
האחת משתמשת באש כדי לשמר מבנה, השנייה כדי לשנותו; אך שתיהן מאמינות כי האמת ניתנת לעיצוב.

בהרב-מיארה עושה זאת מתוך יסוד אדמה – דרך חוקים, תקנות ופרשנות יציבה;
תומר-ירושלמי מתוך יסוד אוויר – דרך רעיון, אמירה וחזון.
אצל שתיהן, השילוב של אש עם יסוד אינטלקטואלי יוצר אנרגיה של צדק פנימי מוחלט: תחושה שאין צורך לשמוע את האחר, מפני שהאמת כבר ברורה.

אך הנומרולוגיה הקבלית מלמדת כי כל אמת שאינה משתנה – מתה.
כאשר המים אינם נוכחים להוליך את האור, והאדמה אינה מעניקה ענווה,
גם האש היוצרת עלולה לשרוף, וגם האוויר המנתח עלול לנתק.
השיעור לשתיהן הוא להבחין בין אמת אלוהית לבין פרשנות אישית שלה.

סיכום – אמת חיה במקום עובדה קפואה

גלי בהרב-מיארה ויפעת תומר-ירושלמי מייצגות שני היבטים של הנהגה נשית חזקה בעידן משתנה.
האחת אדמתית, שורשית, מחפשת יציבות; השנייה אווירית ויוצרת, נעה בין חזון למציאות.
שתיהן נדרשות כעת לשלב בין יסודותיהן: לאזן אש באדמה, להחדיר למחשבה מעט מים,
ולזכור כי האמת אינה רכושו של אדם אחד – היא תודעה חיה, זורמת ונושמת.

כאשר אש היצירה מתאזנת באוויר של הקשבה, במים של רוך ובאדמה של ענווה,
האמת אינה מתכופפת – היא מתרחבת.
וזוהי דרכה של מנהיגות אמיתית: לא לטעון שהיא יודעת הכול, אלא לדעת מתי לאמת יש פנים נוספות.