בס"ד
פסוקי הבריאה על פי עץ החיים הקבלי: מן התוהו אל האור
לפני מספר ימים, בחג שמחת תורה האחרון. סיימנו את קריאת התורה ומיד התחלנו
לקוראה מחדש, באותו מעמד. סיימנו את ספר דברים המסתיים במלה "ישראל"
ומיד התחלנו לקרוא בבראשית, המתחיל במלה "בראשית". חיבור האות האחרונה
במלה "ישראל" היא ל' בחיבור עם האות הראשונה של המלה "בראשית"
האות ב', נותן לנו את המלה "לב". אשר על כן, בראשית איננה רק פתיחת
התורה – היא פתיחת הלב האנושי.
זהו הרגע שבו
הבריאה וההבנה נפגשות.
הגימטריה המלאה של במילה "לב" היא 32. ל' = 30, ב=2, יחד 32.
בתוך המילים
הראשונות של ספר בראשית נרמזת כל תורת עץ החיים: כיצד נולד סדר מתוך כאוס, כיצד
מחשבה הופכת למציאות, וכיצד גם לאחר חשכה גדולה – האור שב ועולה.
שורש הרעיון הזה מתגלה כבר בספר הקדום בעולם, ספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו. שם נחשף
סוד התהליך האלוהי שבו נברא העולם:
"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים
ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו, וברא את עולמו בשלשה
ספרים – בספר, ובספר, ובספור."
בפסוק זה טמונה מהותה של הבריאה – שלושים ושתיים נתיבות החכמה: עשר הספירות
ועשרים ושתיים האותיות, הן כלי ההבנה של העולם.
והבריאה, לפי
אברהם, איננה מעשה חד־פעמי אלא תהליך מתמשך של מחשבה, מספר וסיפור.
כך גם האדם – הוא
נברא בכל יום מחדש, במחשבותיו, במעשיו ובדיבורו.
בראשית – לידת ההבנה האלוהית
פסוקי הבריאה הם למעשה מפת ההבנה של האלוהות את עצמה.
כל פסוק הוא
מדרגה בתהליך התבוננות אלוהי, שבו הרצון הופך להבנה, וההבנה לאור.
זהו מהלך
בִינָתִי עמוק, לא פיזי – תהליך שבו התודעה האלוהית מתבהרת מתוך עצמה.
פסוק א': "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת
הָאָרֶץ". הגימטריה של הפסוק נותנת לנו 105
המצטמצם ל 6.
זהו רגע הסדר הראשון.
המספר 6 מבטא את
האיזון בין הניגודים – בין השמים המייצגים רוח ומחשבה לבין הארץ המייצגת מימוש
וחומר.
בתדר של בינה,
הפסוק הזה הוא ראשית ההבנה: הידיעה שכל הפכים באים ממקור אחד.
בריאה איננה רק
פעולה – היא הבנה שמחברת בין הרוחני לגשמי, בין הנראה לבלתי נראה.
זהו היסוד הראשון של עץ החיים: להבין שכל ניגוד נועד להשלמה, לא להפרדה.
במקום לראות את
הקונפליקט כמאבק – בינה מלמדת אותנו לראות בו חיבור של חלקים משלימים.
פסוק ב': "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי
תְהוֹם" הגימטריה
של הפסוק נותנת לנו 157=4=13
כאן נכנסת ההבנה העמוקה של הכאוס.
לפני כל סדר יש
ערבוביה. לפני כל אור יש חושך.
בינה יודעת
שהתוהו ובוהו אינם תקלה אלא שלב טבעי בדרך להבשלה.
המספר הקרמטי 13 מסמל שינוי מהותי – פירוק הישן כדי לאפשר צורה חדשה.
בתוך התהום טמון
הפוטנציאל להבנה, והחושך עצמו הוא מרחב של הריון רוחני.
בינה איננה פוחדת
מהבלבול – היא יודעת שדווקא בתוכו נולדת הבהירות.
גם אנו חווים זאת אחרי תקופה קשה.
החושך הגדול שירד
על הארץ אחרי המלחמה לא נועד להשמיד – הוא בא כדי לחשוף את עומק הנשמה.
מתוך ההרס, נולדת
הבנה חדשה על מי אנחנו, מה חשוב באמת, ואיך בונים עולם טוב יותר.
פסוק ג': "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" הגימטריה של הפסוק נותנת לנו
118 = 1
כאן מתחילה התנועה השקטה של ההבנה.
הרוח המרחפת היא
אותה תודעה עליונה המחפשת משמעות.
המספר 1 מבטא
אחדות – ההכרה שכל המציאות נובעת ממקור אחד ואין בה נפרדות אמיתית.
הרוח אינה פועלת עדיין, היא רק מרחפת, מקשיבה, נוגעת ולא נוגעת.
כך גם ההבנה: היא
מתחילה בשקט, בהקשבה.
לפני שכל יצירה
מתממשת, יש רגע שבו הכול דומם – רק רוח עדינה מרחפת על פני המים.
הרגע הזה מזכיר את הלב של עם ישראל לאחר סערה: אחרי מלחמה, אחרי כאב, אנו לא
ממהרים לדבר – אנחנו מרחפים.
אנחנו מקשיבים,
מתבוננים, נושמים.
בתוך הרוח הזו,
שנראית חסרת כיוון, נולדת הבנה חדשה – הבנה של חיים, של חיבור ושל חסד.
פסוק ד': "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר" הגימטריה של הפסוק נותנת לנו =
80 = 8
כאן נולד האור.
לא אור פיזי, אלא
אור של תודעה, של בהירות פנימית.
המספר 8 מבטא את
מה שמעבר לטבע, את האור האלוהי שמופיע כאשר התודעה מבינה את עצמה.
בינה מתרגמת את הכאוס לתובנה ואת התובנה לאור.
כך גם אנו – אחרי
לילה ארוך של כאב, מגיע רגע שבו הנשמה אומרת: יהי אור.
זהו רגע של בחירה
– לא להישאר בחושך אלא להאיר מתוך ההבנה.
"ויהי
אור" הוא לא רק סיפור של אז. הוא פסוק שמהדהד בתוכנו בכל פעם שאנחנו מבינים
את משמעות הדרך שעברנו.
זהו הרגע שבו
האדם הופך שותף לבריאה – לא דרך כוח, אלא דרך תובנה.
שמחת תורה – סיום שהוא התחלה
בינה פועלת במעגלים. כל סיום בתוכה הוא התחלה חדשה.
בדיוק כמו במעמד שמחת
תורה,
שבו קוראים את
הפסוק האחרון של התורה – "לעיני כל ישראל" – ומיד פותחים מחדש ב*“בראשית ברא אלוהים.”*
שני הפסוקים הללו
מחוברים כמעגל שאין לו סוף: מן הסיום – אל ההתחלה, מן ההבנה – אל ההתחדשות.
זוהי פעולת הבינה בהתגלמותה: להבין כדי להמשיך, לא כדי לעצור.
לא במקרה הסיום
וההתחלה נקראים באותו מעמד – זהו הסוד של החיים עצמם.
הבינה האלוהית
מלמדת שהמחזוריות איננה סיבוב סגור אלא ספירלה של התפתחות.
כל שנה אנחנו
קוראים שוב את התורה, אך לעולם לא מאותה נקודה. אנחנו כבר אחרים. ההבנה העמיקה,
הלב התרחב, והאור הפנימי גבר.
בשמחת תורה אנו חוגגים את ההבנה הזו – שמחזור הוא לא חזרה לאחור אלא העמקה
אל תוך אותו אור ראשון, זה
שנאמר עליו "יהי אור".
האקטואליה של האור – אחרי המלחמה
לאחר מלחמת חרבות ברזל הנוראה, שהזכירה את מלחמת השחרור והקוממיות, שהחלה
בשמת תורה והסתיימה בשמח תורה, כאשר הארץ נראית תוהו ובוהו, הפסוקים הראשונים של
בראשית מהדהדים בתוכנו בעוצמה מחודשת.
הם מזכירים לנו שהאור נברא דווקא אחרי החושך, שהרוח מרחפת גם כשהכול נדמה
כמים סוערים, ושאפילו מהתהום ניתן לעלות אל ההבנה.
בימים שבהם כאב הפך לשפה הלאומית, ספירת בינה בעץ החיים הקבלי מלמדת אותנו
שההבנה היא מעשה של ריפוי.
כאשר אנחנו
מבינים את משמעות הסבל, אנו הופכים את הכאב לאור.
כל משפחה שאיבדה,
כל לוחם שחזר פצוע בגוף או בנפש, כל ילד ששאל “למה?” – הם נושאים בתוכם ניצוץ
מאותו אור ראשון.
ואולי זה בדיוק התפקיד שלנו עכשיו – להמשיך את פסוקי הבריאה דרך חיינו:
להאיר באפלה,
ליצור סדר חדש מתוך תוהו, לשוב להקשיב לרוח, ולומר יחד – יהי אור.
סיכום
פסוקי בראשית הם מפת ההבנה של הבריאה ושל האדם גם יחד.
בקריאה במפת עץ
החיים הקבלית ובהתחברות לחיים דרך עץ החיים, הם מתגלים לא כסיפור היסטורי אלא כמשל
חי לתודעה המתבהרת.
הבריאה מתחילה
במחשבה, עוברת דרך בלבול, מתעמקת בהקשבה, ומסתיימת בהבנה שמולידה אור.
כך גם חיינו: אנו מסיימים ומיד מתחילים מחדש, בדיוק כמו בקריאת התורה.
אחרי כל חושך –
מגיע אור, ואחרי כל תוהו – סדר חדש.
וכמו שנאמר בספר
יצירה
– "וברא את עולמו בשלשה ספרים – בספר, ובספר, ובספור" – כך אנו נדרשים לברוא עולמות של הבנה,
תקווה ומשמעות, בכל יום מחדש.
בראשית, אפוא, איננה רק התחלה אחת שהייתה, אלא התחלה נצחית.
האור הראשון –
אותו אור שאמר עליו האל "יהי אור" – ממשיך לזרוח בכל מקום שבו אדם מבין,
סולח, ומאמין מחדש באפשרות להתחיל.
זהו האור של הבינה, האור של שמחת התורה, והאור של עם ישראל – עם שנברא מחדש,
בכל פעם, מן החושך ובבחירת חוזרת, כל שנה, באור ולא בחושך.
