לוחמים שחוזרים לחיים – עם ד"ר
יגאל גליקסמן
במסגרת תוכניתנו "מדברים רדיו"
אירחנו ביום שני כ"ו בחשוון ה'תשפ"ו,
17 בנובמבר 2025 את הפסיכותרפיסט ד"ר יגאל גליקסמן, לשיחה על הלומי הקרב ועל
המצב העגום של המילואימניקים בישראל.
על טיפולים חדשניים שמחזירים שליטה
ותקווה, ועל אחריות חברתית שלא יכולה עוד לחכות. זו לא שיחה על מלחמה – זו שיחה על
חיים. כי מי ששמר עלינו, הגיע הזמן שנשמור עליו.
בשיחה על: איך קרה שבמדינה שמוקירה את לוחמיה,
דווקא המילואימניקים – אלה שחוזרים שוב ושוב לשדה הקרב – נשארים מאחור ללא טיפול
מערכתי, נגיש ורחב היקף?
יש רגעים שבהם הלב מבין לפני השכל
שהמלחמה לא נגמרה. אתה חוזר הביתה, כולם אומרים "כל הכבוד", אבל הגוף
שלך ממשיך לסרוק את הרחוב, האוזניים דרוכות, והלב – לא באמת נח. התוכנית הקרובה
שלנו תיגע בדיוק במקום הזה – המקום שבו הלוחם חוזר מהחזית, אבל הדרך האמיתית הביתה
רק מתחילה.
עם ד״ר יגאל גליקסמן נצלול אל מסע
הריפוי של הלומי הקרב, אל השפה החדשה שהגוף צריך ללמוד כדי להאמין שוב בביטחון, אל
הנשימה שחוזרת, צעד אחר צעד, בלי כפייה ובלי פחד.
זה לא סיפור על מלחמה. זה סיפור על
חיים שחוזרים. על האפשרות לשבת שוב בארוחת ערב, לשמוע צחוק ולא לקפוץ, להרגיש בבית
– גם בתוך עצמך.
אם יש לך חבר, אח, או בן משפחה שחזר,
או אם אתה בעצמך מחפש רגע של הבנה – אל תפספס את התוכנית הזו. לפעמים ריפוי מתחיל
מהאזנה אחת אמיתית.
מי
שנכנס לקליניקה אחרי מלחמה נושא עליו שני סיפורים: את זה שהוא יודע לספר, ואת זה
שהגוף מספר בשקט. הסיפור המדובר מסודר לעיתים היטב – תאריכים, שמות, צמתים.
הסיפור
השני מתגלה כששום דבר לא קורה כביכול: טריקה רחוקה שהופכת דופק למרוץ, אור פלורצנט
שמקשיח שכמות, שתיקה בבית שהופכת לאי-נוחות בלתי נסבלת. ד"ר יגאל גליקסמן
בוחר לפתוח דווקא שם, במקום שבו הגוף מדבר לפני המילים. הוא מחבר את האדם למכשור
שמראה בזמן אמת את הנשימה, הדופק, מתח השרירים ודפוסי הפעילות המוחית; לא כדי "לבדוק"
אותו, אלא כדי לשקף לו את האמת הפשוטה: הגוף לא נגדו, הגוף בעדו, הגוף נשאר על
המשמר כי אף אחד בפנים עוד לא הודיע לו שהקרב הסתיים.
בפגישה
הראשונה לא קורה "קסם". קורה זיהוי. אדם רואה על המסך כיצד ברגע זעיר של
רעש במסדרון הנשימה נעצרת חצי שנייה מוקדם מדי, וכיצד קו הדופק משנה קצב כמו שומר
שמרים ראש. הזיהוי הזה מרכך אשמה עתיקה; הוא מסביר למה החדר מדרגות מרגיש כמו
מנהרה, ולמה ארוחת חג נגמרת עשר דקות אחרי תחילתה בלי סיבה נראית לעין. שם מתחיל
תהליך שאינו מבקש מהאדם להפסיק לפחד, אלא להכיר בפחד כתגובה שנלמדה היטב – ולהציע
לגוף שפה חדשה של בטיחות.
עם
הזמן השיחות משתנות. במקום "למה אני לא מצליח?", מופיעות שאלות אחרות: "איך
הגוף שלי יודע שאני בטוח?", "איפה בנשימה שלי מתחיל האי-שקט?", "באיזה
רגע במפגש עם הילדים אני יוצא מהחדר בלי לשים לב?" ביופידבק ונוירופידבק אינם
"תרגילים" בלבד; הם שיעורי בית של נוכחות. לומדים לשהות עוד שנייה בכיסא
בלי שהשכמות יידחפו קדימה, להוביל את האוויר עד הבטן כאילו מסמנים לגוף דרך חזרה,
לתת לשקט להיות שקט ולא אזעקה. לפעמים זה נראה מבחוץ כמו כלום – ספל קפה שנשאר חם
עד תומו, טיול ערב בלי סריקה של כל חלון – אבל מבפנים זו אדמה חדשה.
המשפחות
מצטרפות לעיתים למסע. בן זוג שמבין שהשתיקה אינה כעס אלא הצפה, ילד שמזהה מבט
שחוזר להתמקד בו באמת, אמא שלוחצת פחות ושואלת יותר. הם לומדים לא לדחוף את
ההחלמה, לא להעמיס "תהיה חזק", אלא להציע בית שאפשר להישען עליו.
ד"ר
גליקסמן מדגיש שהמטרה אינה למחוק זיכרונות או "להחזיר" את האדם למה
שהיה; המטרה היא לבנות חיים שמסוגלים לשאת את הזיכרון בלי להישרף בו, חיים שבהם
הגוף מפסיק להיות שדה קרב ונעשה שוב מקום מגורים.
יש
גם רגעים של חסד גלוי. לוחם ותיק, סבא לנכדים, שמספר איך בלילה אחד שמע מכונית
עוברת ולא ספר את החלונות; צעיר שחזר משטח לחימה וקלט במפגש הרביעי שהיד על כתפו
לא הפעילה סירנות בפנים; אישה שלובשת שוב שרשרת שנטשה שנים, כי העור לא מתכווץ
ממגע. אלה אינם ניצחונות קולניים. אלה חזרות שקטות לאפשרות להיות. ההבדל בינן לבין
הרצון "לחזור לשגרה" הוא שהן אינן שואפות למחוק שום דבר. הן מקבלות את
הסיפור ומלמדות את הגוף להאמין שהסיפור יכול להמשיך אחרת.
כך
מתנסחת תקווה מדויקת: לא נאום, לא סיסמה, אלא הוספה של רגעים שמתחברים לקו של
חיים. לילה אחד עם שינה מלאה יותר, ארוחה אחת עד הסוף, נשימה שמגיעה פעם אחר פעם
עד הבטן. מה שמתחיל מול מסך במרפאה נמשך במטבח, במסדרון, ליד מיטת הילד. והבית,
שלא זז מטר, מגלה שהוא קרוב יותר מאי פעם, כי האדם שחי בו שב אט-אט להתגורר בעצמו.
למה כדאי להקשיב ד"ר
יגאל גליקסמן
כי זה מפגש שמחליף סיסמאות בכלים, מחליף “תהיה חזק” בהבנה כיצד בונים
בטיחות גופנית, ומראה, דרך סיפורים ומדדים חיים, איך רגע קטן של נוכחות יכול לשנות
לילה שלם – ולחיים שלמים.
מה
מיוחד בתוכנית על/עם ד"ר יגאל גליקסמן
היא מחברת ידע קליני לטיפוס האנושי הישראלי, הופכת מכשור לשפה של
חמלה, וממקמת את ההחלמה לא כמעשה הירואי אלא כתנועה יומיומית אפשרית, למשפחות
וללוחמים, שמתחילה בנשימה ונמשכת בבית.
השירים
שהושמעו בתוכנית:
שיר הרעות – שושנה דמארי
מילים: חיים חפר לחן: אלכסנדר ארגוב
שיר של יום
חולין – אילנית
מילים: רחל
שפירא לחן: יאיר רוזנבלום
קום והתהלך
בארץ – יהודה אליאס
מילים: יורם
טהרלב | לחן: יאיר קלינגר
לו יהי – שולי נתן
מילים ולחן: נעמי שמר
עין גדי – הגבעתרון
מילים: איתן פרץ לחן: דב שלום אהרוני
שיר
עשרת הספירות
מילים:
שרון נריה בר-און, לחן וביצוע AI
