החוויה האנטישמית הראשונה שלי

שנת 1961 הייתה שנה רבת תהפוכות ומשמעות. באותה שנה התנהל בארץ משפט אייכמן, בו לראשונה הועמד אחד מראשי המשטר הנאצי לדין בפני רשויות השיפוט של מדינת ישראל, המדינה שאת בני עמה ביקשו הנאצים להשמיד מעל פני העולם. אלא שעבורי כבן להורים ניצולי שואה, שנת 1961 הייתה השנה עתידה ללוות אותי למשך כל חיי

▪  ▪  ▪

באותה השנה, הצליחה אמי, לאחר שחסכה פרוטה לפרוטה במשך שנים, להרשות לעצמה לקנות סרוויס רוזנטל. היה זה סט יוקרתי של כוסות להגשת תה שמעבר למחירו הגבוה מבחינה כספית, היה כמעט חסר מחיר עבורה מבחינה רגשית. עבורה הייתה זאת מזכרת אחרונה מימי ילדותה בוינה, בבית הוריה, (ביתם של סבא יצחק וסבתא יוכבד, שלא זכיתי להכיר כי יותר מאוחר, עלו הם, בעשן הארובות של אושוויץ), אי שם בשנים שלפני עליית הנאצים לשלטון ותחילת רדיפת היהודים. משפט אייכמן היה אמור לסמל עבורה את סגירת המעגל. כך שיש בידיה זיכרון למשפחתה שנספתה בשואה והאחראי לכך עומד בפני בית דין צדק. אבל המעגל מיאן להיסגר. היה עדיין עוד נדבך שיש להשלים בטרם ניתן להמשיך בחיים. היה עליה, כמו גם על אבי, להחליט כיצד לנהוג בסוגיית השילומים. תשלום הפיצויים.

באותם הימים החלו להסדיר את מנגנון מתן הפיצויים לכל אותם שנפלו קורבן למשטר האימים. אלא שכמו בכל מנגנון בכלל וככזה שמעורבים בו יהודים בפרט, גם פה היו אי אלו ענייני ביורוקרטיה שיש להסדיר. וכמו בקרב יהודים, גם פה צצו להם כמו פטריות אחרי הגשם עורכי דין זריזים ומלוקקים שתמורת חופן אחוזים מכלל סכום הפיצויים הבטיחו לקצר הליכים ולשמש פה לכאלו שלא ידעו את השפה הגרמנית. במקרה של הוריי, היה זה עו"ד חלקלק ומלוקק בשם בלקני, מרחוב אלנבי בתל אביב, שבלי להניד עפעף דרש בנוסף לעשרים אחוז מהסכום החד פעמי על הטיפול גם אחוז קבוע מהתשלומים החודשיים של עשר השנים הראשונות.

אבי, כיאה לבוגר אצ"ל טרי, התנגד לעושק זה באופן עקרוני. "שווינר הונד!!" כינה אותו אבא בכעסו, שפרושו בגרמנית היה "כלב חזירי". כל זאת, לאחר שהחליף דין ודברים שחרגו הרבה מעבר לדיבורים בינו לבין חברו ומפקדו מימי המדינה שבדרך, מר מנחם בגין ז"ל. זה האחרון כידוע סירב בתוקף לקבל דבר מתנה או פיצוי כלשהו מידי הגרמנים. אבי לעומתו, מצא לנכון לקבל כל תמורה שתסייע בעדו לעבור מדירת החדר השכורה בה התגוררנו לטובת דירה מרווחת יותר בבעלותנו. לאחר שנפל הפור על קבלת תשלומים וללא "עזרה" מידיהם של "שווינד הונדים" למיניהם, נשארה סוגיה אחת לפתור. להגיע לגרמניה ולטפל בסוגיית קבלת הפיצויים באופן אישי ובלתי אמצעי.

באותם ימים של ראשית שנות ה-60, אמצעי התחבורה היו מוגבלים. מי שרצה לטוס לחו"ל נזקק לסכומי עתק ביחס לרמת ההכנסה הנהוגה. החלופה היחידה הייתה באמצעות הפלגה בים. אומנם במקום מספר שעות זה היה לוקח שבוע ימים, אבל זאת הייתה "טיסת הצ'ארטר" של אותן שנים. בנוסף, היה עליהם למצוא לי, לילדם הקט, סידור. בכל זאת, הייתי רק בן 9, בן יחיד לניצולים. כמובן שהם לא חסכו את הוויכוחים מאוזניי.

"הגרף פוטוצקי הזה לא עושה עליי שום רושם" אמר אבי תוך פמפום עצבני של פיית המקטרת הנצחית שלו.

"לאחר שנסדיר את עניינינו, נמשיך לטיול קטן באירופה. אולי מופע קברט עם אדית פיאף בפריז, אופרה בכיכובה של מריה קאלאס בלה סקאלה, אולי גם נבקר את בת דודתי אלזה באמסטרדם. לא מגיע לנו ליהנות קצת בחיים?" אמי לעומתו, כיאה ליידישע מאמע, נצמדה לקרקע המציאות. "ומה נעשה עם ה"תכשיט" ? (כלומר, איתי) מי ישמור עליו ויוודא שהוא לומד ואוכל כמו שצריך? אולי אצל אחותי הדסה? אבל הוא לא סובל את אחותי הדסה, שאפילו מתנה ליום הולדת לא קונה לו.

 אז מה נעשה?" היא שאלה את אבא.

אבי, כיאה למי שהתחנך וספג את תרבות היקית, חשב כבר שני צעדים קדימה.

"ה-"תכשיט" יתלווה אלינו. הקולטורה שהוא יספוג באירופה שווה הרבה יותר מהשטויות שמלמדים אותם בבית הספר. נקנה לו כמה חוברות עבודה והכל יהיה בסדר". לאור הנחישות המופגנת והיכרות עם ה"מטרייא",

ריככה אמי את התנגדותה אך הציבה תנאי משלה. "אנחנו לא נכנסים לאוסטריה. אני אומרת לך, מיין שץ (אוצרי בגרמנית) ,הם גרועים יותר מהגרמנים. ולפגישות שאתה הולך אליהם אתה לא גורר את ה"תכשיט" כמו למפגשים עם החזיר הזה, עורך הדין בלקני. אני לא מוכנה שהוא, בגילו הכל כך צעיר, ייחשף יותר לענייני התקופה ההיא." אני, שאימת השהיה הממושכת תחת חסותה של הדודה הדסה הפחידה אותי יותר מכל, החלטתי מהר להכות בברזל לפני שיתקרר."

רק לא דודה הדסה השמנה, אני שונא אותה. בדיוק כמו שאמרת, היא תמיד מפלה אותי לרעה מול ילדיה.

נותנת לי מנות יותר קטנות ולא מרשה לי קינוחים. אני מבטיח להיות תלמיד טוב ולעשות את כל החוברות".

כרגיל, המילה האחרונה הייתה שמורה לאבי שנתן את פסק הדין תוך נפנוף במקטרתו כבפטיש שיפוט: " הנסיעה הזאת תהיה מסע הניצחון שלנו. לא רק שנשוב ליבשת שזרקה אותנו מקרבה. אלא שנעשה זאת כאזרחי מדינת היהודים. אלו שניסו לגדוע את זרענו יצטרכו לראות שאף על-פי כן יש לעם שלנו תקומה ודור המשך. וכן, עם פספורטים כחולים של מדינת ישראל עם סמל המנורה. "וגם", כך אמר אבא וחייך אלי בחיוך מלא אהבה,

"ננצל את ההזדמנות כדי ללמד אותך קצת קולטורה מהי".

בשלהי מאי 1961 עלינו על הסיפון בנמל חיפה על האוניה הצרפתית "פוסה" בדרך למחוז חפצינו. ראשית מרסיי בצרפת ומשם ברכבת לפריז וממנה לעיר אסן בגרמניה, שם היה עלינו להסדיר את ענייני הפיצויים. כעבור 5 ימי הפלגה ועוד 2 ימי נסיעה מתישה משהו ברכבת, הגענו בשעת לילה מאוחרת ליעדנו. יש לציין כי באותה תקופה בגרמניה היה נהוג שאם פנס היה דולק מחוץ לפנסיון, יש חדרים פנויים, אם הוא כבוי, אין חדרים פנויים.

מפאת השעה, נכנסנו למלון הדרכים הראשון שנקרה בדרכנו, שפנס דלק בחזיתו, על-מנת להעביר שם את הלילה. את פנינו קיבלה גברת מלאה עם מבט רציני, אך יחד עם זאת עיניים קורנות וחינניות. מעל דלפק השירות ניצב אגרטל רוזנטל גדול ויפה ועליו חרוטה הקדשה: "לגברת ברטה קוך (FRAU BERTTA KOCH). לאחר שברכה אותנו בחום על בואנו לאסן וסיכמה עם הוריי על המחיר, העבירו לי הורי את הפספורטים בכדי שאתן לה אותם, על-מנת להסדיר את השהייה.

"בבקשה גברת ברטה קוך הנכבדה, אני מוסר לך את הדרכונים."
גברת קוך הביטה בדרכונים, הרימה את מבטה לעבר הוריי, שוב לדרכונים ושאלה בטון שמשלב תהייה וכעס: " מאין הגעתם? מה זה הדרכון הזה? למה הוא הפוך, מימין לשמאל? איזה שפה זו? מה זאת תמונת המנורה הזאת? מה, אינכם מאירופה?"

ואני, כצבר גאה השבתי לה" לא, אנחנו מישראל, והשפה היא עברית, שפת התנ"ך. לא שמעת על המדינה היפה שלנו?"

באותו רגע, בשמעה את דברי, התחלפה ארשת פניה. גברת קוך הטיחה את הפספורטים על הדלפק אך מהעוצמה הם לא נעצרו שם והמשיכו בדרכם לרצפה. בלי להניד עפעף היא פסקה נחרצות כי " צר לי, טעיתי, אין לי מקום פנוי, החוצה בבקשה, שלושתכם!"

"רגע" אמר אבי, שמפאת השעה לא הצליח לקלוט את הסיטואציה המתפתחת." אינני מבין, לפני רגע אמרת שיש חדרים פנויים והמנורה בחוץ דולקת, אז פתאום אין?"

"אין, קח את הדרכונים והחוצה." עמדה בעלת הבית על שלה.
"מה קורה פה? אני לא מבינה." סיננה לעברה אמי.

הגברת קוך המשיכה להתבצר ולחזק את טיעוניה. "אין פה שום דבר בשבילכם, עכשיו החוצה, אני עסוקה, חדר עבור שכמותכם אין פה."
"גברת ברטה, למה את כועסת? אני נורא עייף, למה שלא תתני לי ולהוריי לישון?" למשמע חוסר הבנתנו את רמיזותיה, העלתה הגברת קוך הן את הטון והן את חריפותם של טיעוניה.

Zau Jude" קטן, עוף מכאן, במקום של גרמנים נקיים, אין פה מקום ליהודים מטונפים, עכשיו החוצה. בת משפחתי אילזה קוך צדקה, היטלר היה צריך לשרוף את כולכם בתנורים."

עם הישמע השם אילזה קוך, פני הוריי החווירו כמי שאחז בהם שד. נזכרו הם בסיפורי הקוזינות של אבא, רוז'י וקלרי שהיו בבוכנוואלד וסיפרו לאבא על מעשיה הידועים לשימצה של אילזה קוך ובעלה קרל מפקד המחנה.

"בואו, נלך מפה. אנחנו לא רצויים." כך במשפט פשוט שכולו התבטלות ותבוסתנות, הורה אבי, בוגר פעולות האצ"ל ויהודי גאה, לי ולאמי לסגת לאחור.

"אבא, זה לא בסדר, מה, אנחנו אנשים פחות טובים?"

"שרון, בוא ונלך, אל תתווכח עכשיו, קח את תיק הגב שלך ונלך."
"למה את מגרשת אותנו גברת קוך? לא עשינו רע לאף אחד, אנחנו רק רוצים לישון. למה את קוראת לי Zau Jude?

אני לא Zau Jude, אני בן אדם כמוך ואני מתרחץ כל ערב. אני עייף וגם ההורים שלי. למה את פתאום כועסת עלינו?

קודם היית יותר נחמדה."

אמי ניסתה לשווא להניעני מוויכוח הסרק תוך שהיא מפצירה בי שבדיוק כמו שהיא חששה, האנטישמים לא פסו מן העולם עם הנאציזם, אלא פשוט הורידו ראש בהמתנה לשעת הכושר הבאה.

"אמרתי לכם, שום דבר לא השתנה פה, הם אותו ים והגזענים האנטישמיים אותם גזענים אנטישמיים".

"אבל אמא" ניסיתי לצאת לקרב המאסף על כבודנו הלאומי "למה את מפחדת? אני חזק ואשמור עליכם."

הוריי, שסבלו מנחת זרועם של נאצים בעבר, מיאנו לעמוד על שלהם וכל שעניין אותם זה לסיים את המפגש עם השדים והרוחות מן העבר מהר ככל האפשר. אמי אחזה בידי והחלה לגרור אותי אל היציאה שם כבר המתין לנו אבא כאשר המזוודה בידו האחת והמקטרת הנצחית בידו השנייה שהחלה לרעוד בעצבנות.

כמי שהביט בסיטואציה בעיניים של צבר גאה, לא יכולתי להשלים עם הנסיגה המבוהלת, חמקתי מאחיזתה של אמי ויצאתי לניסיון נוסף להשבת הכבוד המשפחתי האבוד.

"דו ביסט איינה פארפלוחטה נאצי" (את חתיכת נאצית מטונפת). את חושבת שאני לא יודע להחזיר לך בגלל שאני ילד? אז תתפלאי, אני לא מפחד מנאצים. אנחנו נמצא פנסיון אחר ואת בעצמך שווינרהונדין (=כלבה חזירית) שמנה ומסריחה. אני לא מפחד לא ממך ולא מהמשפחה שלך. את zau nazi (=נאצית מטונפת) וזה מה שמגיע לנאצים. טפו!" בין דברי אף שיגרתי יריקה מדויקת לעבר פרצופה השמן והסמוק של בעלת הבית ובפרץ הזעם שאחז בי העפתי את אגרטל הרוזנטל הגדול אל עבר הרצפה, שם הוא התנפץ לרסיסים.
גברת קוך ההמומה לא התבלבלה ונתנה דרור לכל השדים האנטישמים שהיו כלואים בתוכה לצאת בבת אחת החוצה. " זאו יודן ראוס!!! ראוס אבר שנל (=יהודים מטונפים החוצה, החוצה אבל מהר) לפני שאני עושה מכולכם קציצות!, הפיהרר היקר שלנו צדק, צריך היה לשרוף את כולכם. חבל שהוא לא גמר את כולכם, שם במחנות, זה היה מביא רק טוב לעולם, רוצחי המשיח יזוס קריסטוס ומרעילי בארות שכמותכם."

אני כבר הייתי נכון להמשיך את העימות, אלא שאבי, שכבר היה חיוור ומלא בכעס, אחז בידי וגרר אותי החוצה.

"שרון, עכשיו הולכים מפה. נמצא פנסיון אחר. אל תעשה בעיות עכשיו, בוא כבר."

את הלילה ההוא בילינו במלונית אחרת שהייתה בהמשך הרחוב. כעבור שבוע כבר היינו בדרכנו לשוויץ להמשך המסע. את תשלומי הפיצויים הסדרנו וגם את המסע לספיגת הקולטורה המשכנו. דווקא, להראות להם, אותנו הם לא יכניעו יותר.

זאת הייתה הפעם האחרונה בהחלט שרגלם של הוריי יצאה את גבולות הארץ. זה כבר כמה שנים שהוריי כבר אינם עמנו עוד, ומסרוויס הרוזנטל היקר של אמי נותרו פריטים בודדים הגם שהם סדוקים. אבל הזיכרונות מאירועי אותו לילה באסן ממשיכים לרדוף אותי גם כיום ואף מבקרים אותי מעת לעת בחלום.